בס״ד. דברי כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א
לחוזרים מהתהלוכה
ליל ב' דחג השבועות ה׳תנש"א
[כ"ק אדמו"ר שליט"א עמד בפתח המרכזי ד-770, ועודד במשך זמן-מה את השירה (ניגון שעל המילים "כוח"ט") בידו הק', כרגיל, ואח"כ אמר:]
א. בנוגע ליו"ט דחג השבועות מצינו ד"הכל מודים בעצרת דבעי נמי לכם", וכמבואר בספרי הלכה, ששמחת יו"ט קשורה עם אכילה ושתי' בפשטות.
ולהעיר שעל זה מובא בספרי פולין ש"נמי לכם" בגימטריא "קץ", וזה קשור במיוחד עם זה שבשבועות הוא יום ההסתלקות דדוד המלך, שאז הוא "פועל ישועות בקרב הארץ" (ביאת דוד מלכא משיחא), וכמו"כ זהו יום ההילולא של הבעש"ט, וקשור גם עם משה רבינו, שהרי "משה קיבל תורה מסיני" ביום זה, בחג השבועות.
– שנזכה תיכף ומיד ל"קץ" ("נמי לכם"), קץ הגלות, ונמשיך את היו"ט ראשון דשבועות ואת היו"ט שני של גליות בארצנו הקדושה בגאולה האמיתית והשלימה, משום שתיכף ומיד זוכים לקיבוץ גליות דכל בנ"י (ובפרט בעמדנו בשנת "אראנו נפלאות") – "בנערינו ובזקננו . . בבנינו ובבנותינו" – לארצנו הקדושה, ושם גופא – לירושלים עיה"ק, ולהר הקדוש, ול"ציון" שבירושלים שזהו ביהמ"ק השלישי,
"ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם", כולל גם הקרבנות שיקריבו בזמן הגאולה ביו"ט שני, קרבנות של שמחה בהקשר ושייכות ל"קץ" דביאת הגאולה (– שאיך שלא יהי' אופן ותוכן קרבנות אלו, הרי זה ענין של קרבנות).
ב. ועוד והוא העיקר, שנמשיך את היותנו עתה כאן יחדיו – בארצנו הקדושה, ובירושלים שבארץ הקודש ובביהמ"ק ובקדש הקדשים, ששם נמצאים הלוחות שבארון, כולל לוחות ראשונות הקשורים במיוחד עם תחילת הארבעים יום הראשונים, חג השבועות.
וכאמור, והוא העיקר, שכולנו הולכים יחדיו לארצנו הקדושה, יחד עם כל השלשה האמורים לעיל, שהראשי תיבות שלהם הוא "מי"ד" (משה, ישראל בעש"ט, דוד מלכא משיחא) כמדובר לעיל.
ועוד והוא העיקר – שזוכים בפשטות ל"קץ" ד"נמי לכם" תיכף ומיד ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
[בסיום הכריז כ"ק אדמו"ר שליט"א: "גוט יום טוב!" ונכנס לחדרו].
התוועדות יום ב' דחג השבועות ה'תנש"א
– שיחה א' –
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. אח"כ ניגנו "ושמחת בחגך"].
א. בנוגע לחג השבועות מצינו בכמה דרושי חסידות שמתעכבים על מאמר הגמרא (ודוקא במסכת פסחים): "אמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" בדיוקי הלשון בזה, דודאי כל פרטי המאמר מדוייקים, במכ"ש מכל התורה שמדוייקת בתכלית הדיוק, עאכו"כ – הכרזה והודעה בנוגע למעלת התורה.
ובמיוחד, ששמו של בעל המאמר הוא "יוסף", שמורה על הוספה בלימוד התורה (וכמו"כ הוספה במעשה התורה, ושניהם יחדיו), שאינו באופן רגיל אלא באופן של הוספה. וזהו גם תוכן המאמר דר' יוסף – ההוספה והעילוי ד"האי יומא" של מתן תורה במציאות ד"יוסף בשוקא".
ובפרט שתוכן ההוספה דיוסף הוא לא הוספה סתם אלא הוספה הכי גדולה, כמ"ש "יוסף הוי' לי בן אחר", בן נוסף ליעקב אבינו; ולא סתם בן, אלא בין השבטים גופא, הרי זה בן מאותה האם – רחל ("לי").
והנה רחל שייכת במיוחד ליציאה מן הגלות, דאע"פ שכל האבות והאמהות מרעישים ("שטורעמען") בנוגע ליציאת ישראל מן הגלות, הרי ענין זה מודגש במיוחד ברחל, "רחל מבכה על בניה".
שתוכן ה'שטורעם' והטענה הוא, היתכן שבנו יחידו של ממ"ה הקב"ה נמצא בגלות, ואינו סמוך על שולחן אביו?! ואפילו כשמצבו הוא מצב דחירות, ואפילו כשנמצא בעיר הבירה, ובסמיכות לארמון המלך, ואפילו בתוך ארמון המלך גופא – הרי מכיון שבארמון המלך גופא ישנם כו"כ דרגות, מלמעלה מעלה עד למטה מטה, כל זמן שאינו נמצא בחדר המלך עצמו, סמוך על שולחן אביו ממש, אין זה מקומו של בנו יחידו של המלך!
וכפי שרואים זאת גם בגשמיות, במלך בשר ודם, שאינו דומה כלל המעמד ומצב דהמלך כפי שהוא בפני עצמו, לכפי שיוצא לעם, שאז הוא לבוש בלבושי מלכות, ומסובב בשרים ועבדים ומשרתים, ובריבוי צבא המלך וכו', שאע"פ שההשפעה (עד לריבוי ההשפעה) לעם נעשית ע"י השרים והעבדים וכו' – אין זה דומה כלל למעמד ומצב דהמלך (וכל הקשור בזה) כפי שהוא לעצמו במקומו הפרטי.
והרי המלכות למטה משתלשלת ממלכותו של הקב"ה, ש"נתן מכבודו לבשר ודם" (אפילו אינו יהודי), וממילא מובן שדוגמת הנ"ל ישנו גם במלכות הקב"ה ש"אלף אלפים ישמשונה ורבו רבון קדמוהי יקומון", כולל כל המזלות והמלאכים העליונים, ובמלאכים גופא כל הדרגות שבהם, אופנים ושרפים וחיות הקדש, שגם הם עצמם נעלים מאד, ועד כדי כך שהשפעת החיות בעולם (הן אור והן שפע) היא ע"י המזלות והמלאכים, כדמצינו בנוגע לצומח "אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע המכה בו ואומר לו גדל", ומזה מובן גם בנוגע לכל הנבראים שבעולם – הרי כל זה הוא באין ערוך למלך עצמו, ממ"ה הקב"ה. ולכן, כל זמן שהבן יחיד אינו סמוך על שולחן אביו אין זה מקומו כלל.
ב. וכמבואר בחסידות, במעלת תפילת העני ד"תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", שתפילת העני דוקא היא "לפני הוי'", להקב"ה עצמו. וכמודגש גם בתפלת "נשמת כל חי" (שאומרים בשבת ויו"ט, ובקביעות שנה זו אומרים תפילה זו ג' ימים רצופים, חזקה), שאף ששם מתואר איך שכל הבריאה מהללת להקב"ה, דומם צומח חי ומדבר, הרי אין זה דומה להילול והתפלה של היהודי להקב"ה, כמובן גם מתפלת "נשמת" עצמה.
וזוהי המעלה דתפילת עני דוקא: לעשיר יש נכסים רבים, כסף וזהב וכו', ולכן בהיכנסו אל המלך, תתכן מציאות שימשך תשומת לבו אחר ריבוי הענינים החשובים והגדולים שבסביבת המלך, הריבוי דאבנים טובות ומרגליות וכו'; משא"כ עני שאין לו שום ידיעה והבנה ושייכות לכל ענינים אלו כיון שאין לו כלום, ולכן תפילת העני מפני גודל הצמאון שלו וכו' – היא דוקא "לפני הוי'", שאינו משתוקק כלל לאבנים טובות ומרגליות שרואה בדרכו עד הגיעו לקדש הקדשים – מקום המלך (אע"פ שהם ענינים נדירים אצלו), אלא תפילתו והשתוקקתו היא אל המלך עצמו, "לפני הוי'", ללא שום ענינים נוספים.
וכפתגם הידוע "אני מתפלל לדעת זה התינוק", שכמו שהתינוק אינו יודע כלל ממציאות הספירות והדרגות וכו', ותפילתו היא להקב"ה עצמו, לעצומ"ה – עד"ז זה ש"מתפלל לדעת התינוק", שעל אף שהוא יודע ממציאות הספירות, ספירות הכי נעלות וכו', תפילתו היא כתפילת התינוק – "לפני הוי'".
ג. והשלימות האמיתית היא – בחיבור שני הענינים, כפי שהי' אצל משה רבינו, דאע"פ שתפילתו היא תפלת עשיר (כמבואר בכ"מ על "תפלה למשה איש האלקים" שבמזמור צדי"ק בתהילים), וכמו"כ כהן גדול (אהרן הכהן) צריך להיות עשיר דוקא, ועד כדי כך שאם אין לו אחיו הכהנים מחוייבים לעשרו, עשירות בגשמיות (נוסף לעשירות ברוחניות, תכלית השלימות ד"נדבה רוחו") – הרי ביחד עם זה, יש בם גם המעלה ד"תפילה לעני", כדמוכח מזה שמשה ואהרן אמרו "ונחנו מה", שמורה על תכלית הביטול, עני (ובמיוחד בנוגע למשה רבינו שעיקר שמו מיוסד על אותיות מ' וה', תכלית הביטול).
והיינו, שלמרות שבפועל היתה להם עשירות בפשטות, הרי תשוקתם ותפלתם היתה דוקא באופן ד"תפלה לעני . . לפני הוי'"; ומזה מובן גם בנוגע לכאו"א מישראל מצד בחי' משה שבו, שביחד עם זה שכל יהודי זוכה לעשירות מופלגה בהרחבה וכו', יש לו גם את המעלה דתפילת עני.
וכמו"כ מצד בחי' משה שבכאו"א נעשה בכ"א מישראל "תפלה למשה איש האלקים", וכמארז"ל "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים", שישנם בו שני הענינים ד"איש" ו"אלקים", שבפרטיות הרי הם הנפש האלקית והנפש הבהמית.
וזהו באופן שגם הגשמיות שלו ("איש") חדורה באלקות ("אלקים"), כמודגש גם בסיום המזמור "ויהי נועם הוי' אלקינו עלינו . . ומעשה ידינו כוננהו", שה"נועם" (אותיות "מעון") דקאי על עונג (עתיק), אין למעלה מעונג – נמשך וחודר עד למעשה, ובזה גופא – ב"מעשה ידינו" לשון רבים, גם בפרטי ההתחלקות והריבוי שבמעשה. וכמבואר בחסידות ובמיוחד בדרושי ר"ה, שענין התענוג נמשך מלמעלה מעלה עד למטה בבחי' מעשה בתענוג, שלכן הסיבה לכל עשי' פרטית (גם אצל אוה"ע) היא העונג שבה, אלא שבכדי שהעונג יהי' סיבה למעשה צריך הוא להשתלשל מפנימיות התענוג למעשה שבתענוג, ומזה למעשה סתם, עד למעשה שבמעשה.
וזהו גם כללות הענין דר"ה, שההמשכה חדשה דר"ה (המשכת פנימיות התענוג) נמשכת עד למטה מטה, בכל העולם ובכל פרטי הבריאה, כמודגש גם במזמור השייך לר"ה, שההמשכה היא בכל "הארץ ומלואה תבל ויושבי בה". ואח"כ ממשיכים באמירת "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם", ואח"כ מוסיפים "ושאו פתחי עולם", שהנשיאת ראש היא בכל השערים והפתחים עצמם ואינם צריכים להגיע לעזר וסיוע (כב"הנשאו", שפעולת ההתרוממות בשערים היא גם ע"י עזר וסיוע מאחרים), עד לסיום המזמור "סלה", שההמשכה קבועה ונצחית.
ד. וכמו שהוא בראש השנה, עד"ז נעשה בכל ענין, שה"ראש" והפתיחה שלו היא בהתהוות חדשה. וכמ"ש אדמו"ר הזקן בתניא שבכל רגע מתהווה כל העולם מחדש מאין ואפס ממש מעצמות ומהות ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש", התהוות חדשה שחודרת ונמשכת בכל פרטי הנבראים בגשמיות.
ומזה מובן גם בנוגע לשבועות "זמן מתן תורתנו", שכל יהודי צריך לדעת שנתינת התורה (וכהלשון "נותן התורה" לשון הוה) היא בכל יום "כחדשים", ויתרה מזה – "חדשים" ממש, שהוספת ה"ממש" מורה שכל ענינים אלו נמשכים כאמור גם בממשות וגשמיות וחומריות העולם כפי שהוא במציאותו ובשלימותו, עשירות והרחבה לכאו"א מישראל, ובני ישראל עושים מהחומריות גשמיות, ומהגשמיות רוחניות, עד לרוחניות נעלית ביתר.
ולכן לפני מתן תורה היתה אצל בני ישראל שלימות בגשמיות, עי"ז שזכו לביזת הים, ועוד לפני זה – לביזת מצרים באופן ד"וינצלו את מצרים . . שעשאוה כמצודה שאין בה דגן . . כמצולה שאין בה דגים", שבני ישראל רוקנו לגמרי את כל הענינים, הן דעלמא דאתכסיא ("דגים") והן דעלמא דאתגליא ("דגן") – משום שהחידוש דמתן תורה הוא שכל הענינים נמשכים גם בגשמיות.
וזה קשור גם עם ההכנה דמ"ט ימי ספירת העומר, עד לשלימותם ב"מלכות שבמלכות", דקאי על פנימיות המלכות, בחי' הכתר, ופנימיות הכתר – "לפני הוי'", שאז נעשית השלימות של קבלת התורה.
ה. ובדוגמת זה צריך להיות בעבודת בני ישראל – שלימוד התורה שלו תהי' בכל יום ויום באופן ד"חדשים ממש", ועבודה זו שבסיום זמן הגלות נעשית הכנה קרובה ל"תורה חדשה מאתי תצא", ועד ל"חידוש" – שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ובמיוחד לאחרי שרואים בפועל איך ש"חרפו עקבות משיחך", שבזמן עקבתא דמשיחא ישנם כאלו, שרחמנא ליצלן, מנצלים הם את כחם לעשות ליצנות ממשיח צדקנו! והרי ידוע עד כמה חמור הענין דליצנות, כמובא בגמרא ש"כת ליצנים" היא א' מהד' כתות וכו'!
ויהי רצון, שאלו שנכשלו בשמיעת דברי הליצנות ימצאו הזדמנות מתאימה לעוררו לתשובה שיתחרט על מעשיו, ועד לתשובה שלימה שעוקרת את כל העוון מעיקרא, עד שלא נשאר שום רושם מזה, וכפס"ד הרמב"ם ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", והרי פס"ד התורה משנה את מציאות העולם כידוע.
ובאמת אין זה באשמתו, מכיון שבנ"י נמצאים בגלות כבר במשך אלף שנה ויותר, וכבר קרוב לאלפיים שנה – וזוהי הסיבה האמיתית לדיבורים כאלו; דאיך יכול הקב"ה לבוא אליו בטענה: היתכן שעושה ליצנות ממשיח צדקנו, בשעה שהקב"ה עצמו מחזיקו בגלות משנולד, ונעשה אח"כ בר מצוה בגלות, ואח"כ הי' ענין הנישואין עם השבע ברכות כו' בגלות...
ויהי רצון שהקב"ה יזכהו בבנים ובנות עוסקים בתורה ומצוותי', כולל ובמיוחד בפנימיות התורה, או שיש לו כבר בנים ובנות עוסקים בתורה, בפנימיות התורה, והם יעזרוהו ויעמידוהו על האמת, והתורה תשנה את מציאותו עד שיבוא לידי הכרה במעמדו ומצבו – שהוא עני, אין עני אלא בדעת כפשוטו (ולא המעלה דתפילת עני).
ובפרט בעמדנו תיכף לאחרי קריאת ולימוד עשרת הדברות וכו' בזמן מתן תורתנו, כולל גם הדיבור "לא תענה ברעך עד שקר", שבנדו"ד הרי הוא אומר שקר על נפשו האלקית – שהנפש האלקית שייכת לליצנות ר"ל.
ועאכו"כ שלא הוא זה שיש לו את ענין ה"דעת" (שאזי החסרון גדול עוד יותר, כשהאדם מתפאר באותו הענין גופא שזהו חסרונו), אלא להיפך, כל ענין הליצנות הוא היפך דעת התורה, היפך משה רבינו (ש"משה קבל תורה מסיני"), והיפך משה רבינו שבקרבו, שהרי ענינו של משה הוא "חכמה", וליצנות היא ההיפך דחכמה (אפילו סתם חכמה, ועד חכמה דלעו"ז, ועאכו"כ חכמה דקדושה)! אלא שהוא מכסה על בחי' משה שבקרבו ע"י הליצנות ממשיח צדקנו.
ויהי רצון כאמור, שע"י בניו ובנותיו יחזור בתשובה שלימה, להיותו בן אברהם יצחק ויעקב, ובן שרה רבקה רחל ולאה, ע"ד מש"כ שלע"ל "והשיב לב אבות על בנים" – על ידי בנים (שזה נעשה ע"י "אליהו הנביא זכור לטוב", ש"אינו בא אלא לקרב" הרחוקים, ומזכיר לכל ישראל שמשיח צדקנו בא), ע"י לימוד התורה, פנימיות התורה, כדבעי.
ואין להאריך בדבר הכי מצער – איך שלמרבית הפלא כל זה נעשה בעמדנו בשנת "אראנו נפלאות", הבאה לאחרי ההקדמה דשנת נסים, ולפני זה שנת תשמ"ט ידיך, ושנת תִשְׁמַ"ח ותְשַׁמַ"ח – שנת הקהל, וב"אראנו נפלאות" גופא נמצאים כבר לאחרי "זמן חרותנו", ולאחרי כל מ"ט ימי ספירת העומר שענינה הוא "לטהר את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו", ובמיוחד בקביעות שנה זו שספה"ע היא באופן ד"תמימות שבתמימות" כמדובר כמ"פ, עד לשבת האחרונה שספירתה היא "מלכות שבמלכות" הבאה לאחרי "מלכות שבחסד" ו"מלכות שבגבורה" וכו', עד ל"מלכות שבמלכות", ומיד מיום השבת ממשיכים ביו"ט דשבועות, החל מאמירת ה"תיקון" בליל שבועות, שמזה שנקרא בפוסקים בשם "תיקון" מובן, שענינו הוא לתקן את כל הענינים הצריכים תיקון וכו', וכבר עברו ב' ימי חג השבועות "זמן מתן תורתנו" – ולאחרי כל זה שייך עדיין שיהודי יעשה ליצנות ממשיח צדקנו!
ויהי רצון, שכל הענינים יהיו בחסד וברחמים ובטוב הנראה והנגלה, כולל גם שהד' כתות הבלתי-רצויות הנ"ל מתהפכות לענין של טוב וקדושה, בדוגמת הד' דגלים ומחנות (וד' כתות) שנחלקו בני ישראל במדבר, שלפי הפירוש הפשוט היו מסעותיהן באופן דמ"ם סתומה מד' רוחות. ויש לקשר זה עם הם' סתומה ד"לםרבה המשרה", דקאי על הגאולה האמיתית והשלימה.
ו. ובכל זה ניתוסף בבואנו מפרשת במדבר, שתוכנו ע"ד מנין בני ישראל – שתיכף ומיד נזכה כולנו למנין העשירי דבנ"י בגאולה העתידה, שאז תתגלה חביבותן של כל ישראל, שזהו תוכן המנין כפרש"י.
ומזה ממשיכים בפרשת "נשא את ראש בני גרשון" (שקראו בעת מנחת שבת), שנעשית הנשיאת ראש דכל שבט לוי, כולל ובמיוחד ד"בני גרשון", שזוהי ההתחלה והפתיחה דפרשה זו, משא"כ המנין דבני קהת (אף שמובחרים יותר) הוא בסוף פרשת במדבר – שרומז על בני ישראל כפי שהם בגלות, במעמד ומצב דגירושין, שאז נדרש במיוחד הענין דנשיאת ראש.
ומזה ממשיכים אח"כ בנשיאת ראש ד"בני מררי", מלשון מרירות, שגם בענין של מרירות בגלוי (עם הר"ת של ב' הרי"שין דמררי וכו' וכו') נעשה בהם "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו", כמובא בספר התניא.
ולהעיר מהשייכות המיוחדת דספר התניא לשבועות שהוא יום ההסתלקות של הבעש"ט, והרי ע"י ספר התניא נעשה "(וכעת) ישמח ישראל" כמ"ש בהקדמה לתניא. וכמו"כ דוד המלך שייך לשבועות, דוד מת בעצרת, ועד"ז משה רבינו, "משה קבל תורה מסיני" – ששלשתם יחד הם ר"ת "מי"ד".
והעיקר שמזה נעשה "מיד הן נגאלין", החל ממשה רבינו "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון", שבכוחו באה הגאולה "אויף אַ בעל-שם'סקען אופן" ע"י דוד מלכא משיחא, גואל אחרון – יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו", כל בני ישראל יחד "עם ענני שמיא", ושם גופא לירושלים עיה"ק ולביהמ"ק עד לקדש הקדשים שבו נמצא הארון עם הלוחות וכו', עם שאר כל הדברים שנגנזו או שגלו לבבל (כדעה הב') שיתגלו בגאולה העתידה.
ובכל זה מיתוסף חוזק מיוחד, בעמדנו עתה בסיום שלשת ימי קדושה רצופים, מתחיל מיום הש"ק – שענין השבת כשלעצמו קשור עם מתן תורה, כמאחז"ל "כולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל", ובפרט כפי שרואים שביום השבת (משא"כ ביו"ט) קוראים בתורה גם בתפילת המנחה, הקשורה עם אליהו הנביא שלא נענה אלא בתפילת המנחה (וענינו של אליהו הנביא קשור עם הגאולה להיותו מבשר הגאולה) – וממשיך בב' יו"ט שלאחריו, אשר "בתלת זמני הוי חזקה".
ומיום השני של יו"ט (יום השלישי משבת) נכנסים תיכף ליום השלישי בשבוע, שהוכפל בו כי טוב, הנקרא בכתוב בשם "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (ובארץ ישראל הרי יום זה הוא אסרו חג), והיינו שאוסרים וקושרים את יום זה "בעבותים" (ולהעיר, שהפירוש הפשוט ב"עבותים" הוא חוט המשולש, חזקה) ליו"ט שלפניו, ג' ימי קדושה.
והקשירה היא כסיום הכתוב "עד קרנות המזבח", קרנות דוקא – דאע"פ שהמזבח עצמו הי' מקום גדול בכמות (באורך, רוחב וגובה), ו"קרנות המזבח" הם רק בפינות המזבח, הרי שלימות המזבח תלוי' דוקא בקרנות שעל גביו, ועד כדי כך שמצינו בתנ"ך שע"י התפיסה בקרנות המזבח דוקא באה ההצלה מהיפך החיים וכו'.
וכמו"כ מודגש ענין החזקה בקריאת התורה ד"כל הבכור", שמזכירים בה את כל שלשת הרגלים. ובאופן ד"רגלים" (שנקראים בשם רגל דוקא, ע"ד קרנות המזבח) שמורה על ההמשכה דכל הענינים הנעלים מהנקודה הכי עליונה עד הנקודה הכי תחתונה למטה בגשמיות (כנ"ל שזהו החידוש דשבועות ומתן תורה).
וזהו גם ההמשך דקריאות התורה דיום ראשון ושני דשבועות – שהענין הכי נעלה ד"אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (יציאה מכל מיצר וגבול, למע' מכל מדידה והגבלה), נמשך וחודר בכל הדרגות, עד ל"רגלים" ולמזבח וקרנותיו, וביחד עם כל המדות של המזבח, כמבואר במסכת מדות, שבהמשך למסכת תמיד – ע"ד העבודה תמידית ("תמיד") בביהמ"ק, שסיומו "מזמור שיר ליום השבת . . ליום שכולו שב ומנוחה לחיי העולמים", ומזה באים תיכף למסכת מדות, ש(גם) עפ"ז יהי' בנין ביהמ"ק השלישי (עד כמה שתלוי במעשה בני אדם), כמבואר ברמב"ם.
ז. ועוד והוא העיקר – שנזכה תיכף ומיד ממש לשלימות ה"נשא את ראש" דכל שבט לוי, ואצל כל בני ישראל (שהרי כאו"א מישראל בכחו להגיע לדרגת שבט לוי).
ובפרטיות יותר – בני קהת, שהם המובחרים משבט לוי, הקשורים עם קדש הקדשים וכו' (כמבואר בסוף פרשת במדבר), ולאחרי זה – בני גרשון, שגם במעמד ומצב של גירוש וגלות נעשה נשיאות ראש, ולאחרי זה – בני מררי, אתהפכא מרירו למיתקא (כנ"ל ס"ו).
ויהי רצון שתיכף ומיד תהי' הגאולה, ואז תהי' שלימות העבודה של כל בני ישראל – מעמד ומצב ד"כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם", ר"ת "כלי", מלמעלה למטה, וכל יהודי נעשה "כלי" מוכן לקבל את כל ציוויי ה' ואת כל ההשפעות והמשכות מלמעלה בסדר מסודר.
ובאופן שהכלי בטל לגמרי למה שבתוכו, כדמצינו בהלכות שבת שכשאין במה שבכלי שיעור הוצאה פטור אף על הכלי, שברוחניות היינו אופן העבודה דכל חד וחד לפום שיעורא דילי', ו"איני מבקש . . אלא לפי כחן" – שכאשר בתוך הכלי של יהודי ישנו ה"שיעורא דילי'", נעשה כן גם בכלי.
ועוד ועיקר, שזוכים לכל האמור תיכף ומיד ממש ב"מקדש אדנ-י כוננו ידיך".
[לאחרי שיחה זו ניגנו "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"].
– שיחה ב' –
ח. בקשר לכינוס תורה שיתקיים מחר (כנהוג ביום אסרו חג דשבועות, בתור המשך לזמן מתן תורתנו), יש להתעכב ולבאר ענין מסוים עבור הכינוס תורה.
ידועה השקו"ט אודות זה שלע"ל "תורה חדשה מאתי תצא", דלכאורה התורה "לא בשמים היא", אלא דוקא למטה בארץ כפי שניתנה במ"ת, ונתלבשה בשכלם ודעתם של הדיינים ופוסקי דינים.
וכמובן גם מסיפור הגמרא אודות הפלוגתא שהיתה למעלה בין קוב"ה (ש"אומר טהור") ומתיבתא דרקיעא (ש"אמרי טמא"), "ואמרי מאן נוכח . . נוכח רבה בר נחמני . . אמר טהור טהור", כיון שפס"ד הלכות התורה צריכה להיות דוקא ע"י בני ישראל נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי.
ואף שמצינו בענין זה מחלוקת הפוסקים, יש פוסקים כקוב"ה ויש פוסקים כמתיבתא דרקיעא, אך הטעם לפס"ד של כל אחד הוא לא משום שכך אמר קוב"ה (או שכך אמרו מתיבתא דרקיעא), אלא מפני שכך הסתבר בשכלם ודעתם של הפוסקים ע"פ כללי התורה כפי שניתנו למטה, ונתלבשו בשכל האדם, שכ"א מפוסקים אלו הי' נשמה בגוף ויודעים שמותם וכו' – ומטעם זה נפסק הדין בפועל שטמא, דלא כהקב"ה, כיון שתורה "לא בשמים היא".
ועפ"ז צריך ביאור, היתכן ש"תורה חדשה מאיתי תצא" (הכוללת בפשטות גם הלכות ודיני התורה) – הרי התורה ניתנה למטה דוקא, ואיך תתקבל ה"תורה חדשה" לע"ל כאשר "לא בשמים היא" ו"אין משגיחין בבת קול" (לאחרי מתן תורה)?!
ט. ויש לומר הביאור בזה: אף שתחילת הענין הוא באופן ד"מאתי", התגלות ה"תורה חדשה" מהקב"ה, הרי מיד אח"כ צריך להיות ה"תצא", ש"תצא" (כביכול) מ"רשותו" של הקב"ה – לסנהדרין ובית דין שלמטה (כמ"ש "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה").
כלומר: משיח יצטרך לבוא לפני הבית דין שבלשכת הגזית, ולומר בפניהם את ה"תורה חדשה", ולהסבירה בגדרי השכל, שכל התורה, ואז כשיונח בשכלם תוכן דבריו, והם יכריעו ויפסקו ע"פ דעתם כמו דעת הקב"ה, נעשים דבריו ל"תורה חדשה".
וכיון שע"פ כללי התורה זה צריך להיות ע"פ הכרעת רוב הבית דין, "אחרי רבים להטות", ורוב חכמי הסנהדרין יסכימו לפסק הלכה זו – יתקבלו כל דיני והלכות "תורה חדשה" (של הקב"ה).
ודוגמא לזה בפשטות – כפי שהוא גם קודם זמן הגאולה: כאשר "תלמיד ותיק" מחדש איזה דבר בהלכה, הרי הוא מציע את חידושו לפני בית דין הסמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, ואם הדבר מתקבל בשכלם ורוב חברי הבית דין מסכימים לחידוש זה, הרי "אחרי רבים להטות" – וכן נעשה פסק ההלכה.
י. ועפ"ז יש להוסיף ולבאר את מש"כ בכתבי האריז"ל שלעתיד לבא תהי' הלכה כבית שמאי, דלכאורה הרי "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"?!
וע"פ הנ"ל יש לומר עד"ז בעניננו:
הטעם לפס"ד ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה" הוא משום שזה נקבע ע"פ רוב הבית דין – "השפט אשר יהי' בימים ההם", ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ועד"ז בנוגע לראי' בעיני השכל, ובמילא כאשר רוב הבית דין ראו בעיני שכלם שהדעת נוטה כבית הלל, פסקו כבית הלל, וכיון ש"אחרי רבים להטות" – הלכה כבית הלל.
אבל לעתיד לבא תהי' הלכה כבית שמאי, משום ש"השופט אשר יהי' בימים ההם" – הבית דין דלשכת הגזית – ידונו שוב אודות כל מחלוקות בית שמאי ובית הלל, ואז יסברו ויכריעו רוב חברי הסנהדרין, ע"פ כללי התורה, כדעת בית שמאי. [וע"ד שגם אז "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום"; ואף ש"הי' אותו היום קשה להם לישראל", הרי בגאולה יתהפכו כל הדברים הקשים לטוב וכו'].
אלא שזה גופא צריך ביאור: בית שמאי ובית הלל מחולקים בדינים רבים ובענינים רבים, וכל מחלוקת ומחלוקת תלוי' בסברות הפרטיות באותו ענין. וע"פ האמור, שזה שלעתיד לבא הלכה כבית שמאי הוא משום שדעתם תסתבר יותר בבית דין דלשכת הגזית, תמוה – איך יתכן לומר שלעתיד לבא יסתבר לבית דין דלשכת הגזית בכל הענינים שנחלקו בית הלל ובית שמאי, כדעת בית שמאי דוקא?!
ובסגנון אחר: פסקי דיני התורה צריכים להיות ע"פ דרך הטבע דוקא, ולא בדרך נס. ואם כן, איך יתכן שע"פ דרך הטבע יכריעו הסנהדרין לעתיד לבא בשכלם כדעת בית שמאי – בנוגע לכל הפלוגתות שבין בית שמאי ובית הלל?!
ויש לומר הביאור בזה בהקדים מש"כ אדמו"ר הזקן באגה"ק "ב"ש ששרש נשמתם מבחי' שמאל העליון, (ו)לכן היו דנין להחמיר תמיד בכל איסורי התורה, וב"ה שהיו מבחי' ימין העליון היו מלמדין זכות להקל ולהתיר איסורי ב"ש". וכך הוא בנוגע לכל חילוקי הדיעות בין חברי הסנהדרין והבית דין וכו', שהחילוק באופן נטיית שכלם בא ע"י החילוק שבין כללות מהותם ומצבם, כמבואר בהקדמה לספר התניא "ונשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו'", שמכיון ששורש הנשמה הוא מחסד, הרי זה נעשה טבעו, ולכן נוטה להקל כלפי חסד, ולא שפוסק לפי מה שיודע ממדת החסד ממקום אחר ("פון ערגעץ וואו").
ועפ"ז מובן, שהסיבה העיקרית לכל המחלוקות דבית שמאי ובית הלל היא מפני שכ"א מהם פסק לפי טבעו שנקבע בהתאם לשרש נשמתו, אלא שמזה נשתלשלו סברות שכליות בכל מחלוקת ומחלוקת לפי תוכנה וענינה.
וכמבואר בלקו"ת, שהחילוק בין בית שמאי ובית הלל מרומז בשמותם: הלל מלשון "בהלו נרו", ההארה בתוקף, ולכן ענינם הי' להקל על בני ישראל את עבודתם וכו', ומשרש זה נשתלשלו סברות שכליות בכל מחלוקת בהתאם לענין המדובר; משא"כ שמאי מלשון "השם אורחותיו", שכל דרכיו מדודים ומוגבלים, ולכן ענינם הי' להחמיר ולדקדק בקיום התורה ומצוותיה, אלא שמשרש זה נשתלשלו סברות שכליות בכל מחלוקת בהתאם לענינה.
יא. ועפ"ז יש לומר, שזוהי נקודת החילוק בין הזמן הזה והזמן דלעתיד לבא (בנוגע לעניננו):
בזמן הזה טבע העולם, והאדם, וכמו"כ טבעם ושכלם של הדיינים פוסקי דינים וכו' נוטה יותר להנהגה ד"בהלו נרו", ולכן בזמן הזה נפסקה הלכה כבית הלל, ועד כדי כך ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה".
משא"כ לעתיד לבא שאז ישתנה טבע ומצב העולם והאדם, ועאכו"כ שכלם של לומדי תורה ופוסקי הדינים, כמ"ש שלעתיד לבא יהיו "השמים החדשים והארץ החדשה . . כן יעמוד זרעכם ושמכם" (כמפורש בכ"מ דקאי על לומדי תורה ופוסקי דינים) – נטיית והכרעת השכל תהי' באופן אחר, בהתאם למצב העולם ומצב בני ישראל אז ("אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות") – יותר להנהגה ד"השם אורחותיו".
ומכיון שהכל נפסק ע"פ "השפט אשר יהי' בימים ההם", תהי' הלכה כבית שמאי, משום שכך יסתבר לבית דין דלשכת הגזית בסברתם ובשכלם המיוסד ע"פ כללי התורה וכו', משום שאז טבעם יהי' ע"ד בית שמאי בזמנם – "השם אורחותיו".
ויש להוסיף: בזמן הזה, שטבע ומצב העולם הוא באופן ירוד וכו', השכל והדעת של פוסקי דינים ("אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות") נוטה לענין של "בהלו נרו", גילוי אור (חסד); אבל לעתיד לבא, כאשר ישתנה טבע ומצב העולם, עד בתכלית השלימות, תהי' אז ההנהגה ד"השם אורחותיו", שכל הענינים הם בתכלית הדיוק והשלימות (גבורה). ולכן גם השכל והדעת של פוסקי דינים ינטה לדעת בית שמאי.
וממילא מתורצת הקושיא האמורה; וזהו ענינה של ה"תורה חדשה" – שתתקבל למטה בשכלם של הבית דין ע"פ הרוב ד"אחרי רבים להטות" כנ"ל. ועפ"ז יש לבאר עוד כו"כ ענינים.
יב. ונראה להוכיח זאת ממה שכתב הרמב"ם: "אף בערי מקלט הוא אומר ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא הי' דבר זה ולא צוה הקב"ה לתוהו", אלא שענין זה יהי' לעתיד לבא.
[וכידוע גם ע"ד הויכוחים של הרמב"ם עם אלו שבתחילה היו יהודים, ואח"כ כו' – שרצו להוכיח את אי-אמיתיות התורה מפסוקים אלו ע"ד ערי מקלט, והסביר הרמב"ם שקיום פסוקים אלו יהי' לעתיד לבא].
ובביאור ענין ערי מקלט לעתיד לבא – צריך לומר לכאורה, דהנה לפי פשוטם של דברים, ענין ערי מקלט הוא כפרה ותשובה על "הורג נפש בשגגה". ויש לומר שזהו גם מ"ש "וישב שם עד עולם", כי ענינו של הגולה לעיר מקלט הוא – לבנות מעצמו "עולם חדש" ("אויבויען אַ נייע וועלט"), שזהו ענין התשובה.
ועפ"ז יש לומר, דכיון שלעתיד לבא ישתנה טבע ומצב העולם – הרי גם ענין הכפרה והתשובה דלעתיד לבא תהי' באופן אחר, נעלה יותר, ומטעם זה יתוספו עוד ג' ערי מקלט, שהם ערי מקלט מסוג אחר, בהתאם לאופן החדש שיהי' אז בעבודת התשובה. [ונקודת הענין – ש"הורג נפש" קאי על ההעלם והסתר על הנפש האלקית, וכיון שרצונו האמיתי של כל ישראל הוא לקיים רצון ה', מובן שהענין ד"הורג נפש" אינו אלא שוגג].
וע"ד הרמז יש להוסיף, שזהו גם מה שהערי מקלט דלעתיד לבא הם במספר שלשה, כי מספר זה מורה על ענין התורה ("אוריאן תליתאי וכו'"), שזהו תוכן הערי מקלט לעתיד לבא (סוג נעלה יותר של כפרה ותשובה – תורה).
יג. ויש להוסיף, שהאמור לעיל שייך במיוחד לחג השבועות – כי בנוגע ליום טבוח מצינו ש"בדבר זה עשו בית הלל כדבריהם (דבית שמאי), והרבה מישראל נהגו כמותם" – ע"ד המצב לעתיד לבא שהלכה כבית שמאי. וגם לדיעה שבדבר זה נהגו בית שמאי כבית הלל – הרי הכל אופן, בענין זה הי' מעמד ומצב של "כאיש אחד בלב אחד", שזוהי ההנהגה שתהי' לעתיד לבא, שמעין זה הי' במתן תורה – כמבואר בתניא.
וכאן המקום לעורר על התחזקות בשיעורי חת"ת – חומש, תהילים ותניא, הקשורים במיוחד לחג השבועות: תהלים – דוד מת בעצרת; חומש – "משה קבל תורה מסיני"; ועד"ז בנוגע לתניא – שקשור במיוחד לבעש"ט כנ"ל.
ויהי רצון שנזכה תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה באופן ד"מיד הן נגאלין", ד"מי"ד" הוא ר"ת כאמור, משה ישראל ו"דוד מלך ישראל חי וקיים", דוד מלכא משיחא – יבוא ויגאלנו.
והעיקר, שנזכה לכל ה"מי"ד" – "והקיצו ורננו שוכני עפר", וכל בני ישראל שנמצאים עתה ממשיכים מיד ללא שום הפסק בינתיים לארצנו הקדושה. ושם נמצא דוד המלך "נעים זמירות ישראל", שכאו"א מישראל באומרו תהילים הרי הוא שלוחו של דוד המלך, ו"שלוחו של אדם כמותו".
והחל מתחילתו ב"אשרי האיש אשר לא הלך וגו'" דקאי על כאו"א מישראל, ועד לסיומו וחותמו ב"כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה", שמסתיים בה"א, שכל הענינים נמשכים באופן בהיר ומואר ("הלל") בעוה"ז שנברא בה"א.
כולל גם ההוראה מהציור דהאות ה', שכוללת ג' קוין כנגד מחשבה, דיבור ומעשה, אלא ששני הקוין דמחשבה ודבור מחוברים זה לזה, משום שדיבור מסודר כדבעי יתכן דוקא כשהוא מחובר למחשבה שלפניו, משא"כ הקו המורה על מעשה מופסק – שתוכן הענין בזה הוא, כפי ששמענו כמ"פ מנשיא דורנו, שלפני שנגשים לעשיית המעשה בפועל צריכים להתבונן ולשקול שוב את הענין, שזהו ענין ההפסק.
וזה נוגע במיוחד לרבנים פוסקי דינים הלכה למעשה, וע"ד משיח שהוא יהי' מלך וגם רב, ועד"ז דוד שהי' פוסק דינים (כמסופר בברכות בתחילתו), כולל גם – "לטהר אשה לבעלה", ודבר ברור הוא שדוד פעל זאת ("איז אַ זיכערע זאַך אַז דוד האָט אויסגעפירט") – "לטהר אשה לבעלה"!
והעיקר, שכולנו נמצאים תיכף ומיד בארצנו הקדושה ובירושלים עיה"ק וב"מקדש אדנ-י כוננו ידיך" בגאולה האמיתית והשלימה, ועוד והוא העיקר – מיד!
[לאחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה' עד מתי"].
– שיחה ג' –
יד. רגיל לסיים בענין של מעשה בפועל.
דנוסף על הנ"ל בנוגע להתחזקות בלימוד שיעורי חת"ת השייך במיוחד לזמן מתן תורתנו,
– כנ"ל שחומש שייך למשה, תהילים לדוד ותניא להבעש"ט, כי תניא הוא תושב"כ דכל תורת החסידות, ויתירה מזו – ששייך גם לכל התורה כולה, כמבואר בדף השער ש"מיוסד על פסוק כי קרוב אליך". ולהעיר, שאת דף השער כתב אדמו"ר הזקן בעצמו, משא"כ כמה ענינים בספר התניא שניתוספו לאחרי זה, וכמו אגה"ק; וגם אגה"ת נדפסה בתחילה במהדורא קמא, ואח"כ ניתוספה מהדורה בתרא; ועד"ז בשער היחוד והאמונה – בהוצאות הראשונות דספר התניא נכתב "חסר" בסיומו, ובהוצאות שלאחרי זה השמיטו את ה"חסר" –
יש לעורר על ענין נוסף שנחלש לאחרונה:
בעבר דובר ברעש גדול אודות הענין דכתיבת והדפסת חידושי תורה, דאע"פ בשנים ודורות שעברו היו ממעטים בהו"ל של חידושי תורה אא"כ הם היו ראויים בשלימות לדפוס כו' משא"כ עתה, הרי מחד גיסא בזמננו אנו צריכים אמנם זהירות יתירה, שכן אי אפשר להסתמך על כאו"א הכותב על עצמו שהוא פוסק, הרי לאידך מצד הענין דלהגדיל תורה ולהאדירה, יש להוסיף עוד יותר בכל עניני לימוד התורה, כולל גם "יגדיל" בפרט זה.
ולכן יש לעורר ולעודד את כל אלו השייכים לזה, וכפשוט – בתנאי שיהיו לומדי תורה ע"פ כללי התורה, ומקיימי מצות בהידור, וממילא הרי הם בחזקת כשרות – שיוציאו לאור את חידושיהם, גם אם אינם בטוחים לגמרי שחידושיהם מכוונים לאמיתתה של תורה.
ובמיוחד שאפשר לבטל את כל החששות ע"י שמוסיף בסוף חיבורו או חידושיו שאין כוונתו לפסוק דינים כו', או להוסיף שכ"ז הוא "לפענ"ד" או שאין לסמוך על זה וכיו"ב, שאז אין לחשוש מלכתוב, ואדרבה – עי"ז ילמדו עוד יותר את מש"כ, כי הקורא יראה שהכותב הוא ג"כ עניו... והא ראי', שהוא עצמו מוסיף בסיום דבריו שאין לסמוך עליו!
ויהי רצון שיכתבו חידושי תורה כפי האפשרי, שעצם הכתיבה מוסיפה בלימוד התורה, ובפרט כשמדפיסים זאת שאז ניתוסף גם בשלימות הדבר, כמנהג העולם מגיהים ומתקנים זאת שוב ושוב מפני כבוד עצמו, ובעיקר – בכדי שהפצת התורה תהי' כדבעי למהוי.
ויישר כח לכל המתעסקים בהו"ל דקובצי חידושי תורה, ואשרי חלקם וגדול זכותם. ויהי רצון ונתפלל שיזכו להתקרב לדרגת (ועד – להיות) תלמידים ותיקים, ד"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני", ומתוך בריאות הנכונה בנפש ובגוף.
טו. ויהי רצון, שתיכף ומיד ממש נלך כולנו לארצנו הקדושה, נשמות בגופים, כולל כל הדורות כולם "והקיצו ורננו שוכני עפר", החל ממשה רבינו ודורו, והבעש"ט ודורו ותלמידיו, כולל תלמידו ממלא מקומו – הרב המגיד, וכמו"כ אדמו"ר הזקן שענינו הוא (כשמו) המשכת ה"שני אור" דתורת הנגלה והחסידות ב"זלמן" אותיות "לזמן", בזמן ומקום, החל מזמן ומקום זה.
ותיכף ומיד ממש, כך שההמשך דהבדלה וכוס של ברכה תהי' ב"כוסי רוי'" דדוד מלכא משיחא, "לי נאה לברך", ולפני זה – ברכת המזון, שהתחלתו "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים", וממשיך "בונה ירושלים", וגם המברך עונה אמן – שזהו ענין הנצחיות, ונצחיות גם בגשמיות, כמודגש בזה ש"אמן" ר"ת "א-ל מלך נאמן", כלומר שזהו דבר נאמן וודאי גם בבחי' אלקה – כחות הטבע וההשתלשלות.
ותיכף ומיד – גאולה האמיתית והשלימה, ובנין בית המקדש השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך".
[אחרי שיחה זו ניגנו "אתה בחרתנו". אח"כ ציוה לנגן את ניגוני רבותינו נשיאינו, וניגנו: "שלש תנועות" להבעש"ט, הרב המגיד ואדמוה"ז, "א-לי אתה" לאדמוה"ז, ה"קאַפּעליע" לאדמהאמ"צ, "ימין ה'" להאדמו"ר הצ"צ, "לכתחילה אַריבער" לאדמו"ר מהר"ש, ניגון הכנה לאדמו"ר נ"ע, "הבינוני" לאדמו"ר מהוריי"צ ו"אתה בחרתנו" לכ"ק אדמו"ר שליט"א. אח"כ הורה לש"ץ לנגן "יה"ר . . שיבנה בהמ"ק", ואח"כ התחיל לנגן "ניעט ניעט".
ההתוועדות הסתיימה בשעה 10:35 לערך.
לאחרי ברכת המזון, תפלת מעריב והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל הנאספים שי' מ"כוס של ברכה".
טרם צאתו (בשעה 2:00 לערך) התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].
יומן
יום שבת קודש פרשת במדבר, ה' סיון – ערב חג השבועות
כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות ניגנו "שישו ושמחו בשמחת הגאולה".
אחרי שבירך בופה"ג ניגנו "זאָל שוין זיין די גאולה", ובאמצע נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א חתיכת עוגה לילד הקטן מהאחים שאַרף שיחיו.
שיחה א' ארכה כשעה לערך, ובה דיבר על מעלת השבת שהיא ערב מ"ת, וגם שבת פרשת במדבר – שהתורה ניתנה במדבר דוקא. אח"כ ביאר בהרחבה את ענין המנוחה בשבת – מנוחת הגוף ("אל יצא איש ממקומו") ומנוחת הנפש ("באת שבת באת מנוחה"), והשייכות לגאולה ("יום שכולו שבת ומנוחה") ועוד. בהמשך קישר זאת לפרשת במדבר – מנין בני ישראל, שזהו הכנה למנין העשירי. בחלק האחרון של השיחה איחל שמכל זה נבוא תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה: "תיכף" – "תיכף לת"ח ברכה", "מיד" – ר"ת משה, ישראל (הבעש"ט) ודוד הקשורים לחג השבועות, ו"ממש" – שאפשר למשש את זה באצבע הגשמית.
בין הדברים הדגיש את זה שבתפילת מנחה קוראים פרשת "נשא את ראש" – רמז לנשיאת ראש והתרוממות שהקב"ה יפעל בכל בני ישראל ע"י הגאולה, וכן קישר לפרק ו' דפרקי אבות שמסיים "ה' ימלוך לעולם ועד", וסיים בתפילה נוספת שהגאולה תהיה תיכף ומיד וכולנו נבוא לביהמ"ק – שם נמצא הארון שבו מונח ס"ת שבו קשורים כל הספרי-תורה, ובכללם זה שנסתיים לאחרונה ע"י נשי ובנות ישראל [ראה יומן ל"ג בעומר תנש"א].
אחרי שיחה זו ניגנו "הוא אלקינו", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בחוזק.
בשיחה ב' היו הוראות למעשה בפועל: אשר בסיום אמירת פרקי אבות בפעם הראשונה יש לעורר על קיום המנהג של לימוד פרקים אלו כל שבתות הקיץ, וראוי ללמוד לפחות כמה משניות (ועכ"פ משנה אחת) בעיון, ושיש להביא את כל ילדי ישראל לבתי הכנסת בעת קריאת עשרת הדברות – יותר מבשנים עברו.
בתוך הדברים התבטא באומרו שע"י הביטול ד"ונפשי כעפר לכל תהיה" לא ניכרת באדם כלל מציאותו הגשמית ד"עפר", להיותה מכוסה ב"מים" – "אין מים אלא תורה", "אַז ס'גייט אַרום תורה" [= "שתורה מתהלכת"], כמו פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לריקודי שמח"ת (הקשור לשבועות) שהאדם נעשה ל"רגליים" של התורה שעל ידם התורה רוקדת.
כמו"כ עורר על ההקפדה במנהג אמירת "תיקון ליל שבועות" מתחילתו ועד סופו – ובענין זה סיפר אודות ר' הלל מפּאַריטש שהיה נוהג לומר תיקון בשני הלילות, אבל אע"פ "אַז ר' הלל'ן קען מען גלויבן" [= "שעל ר' הלל אפשר להאמין"] שמצא בזה ענין, הנה רבותינו נשיאינו נהגו לומר רק בלילה הראשון (מלבד אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שכשנסע ל"דאַטשע" [= "נופש"] חסרו לו ענינים נעלים ולכן אמר תיקון בב' הלילות. בענין זה הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א שראה בעיניו כיצד נשיא דורנו אמר את כל התיקון (אף שלא הסתכל אם אמר כל תיבה, אבל כנראה אמר את הכל).
אחרי שיחה זו ניגנו "ופרצת".
בשיחה ג' הזכיר אודות חלוקת המשקה, ואיחל שעי"ז שכ"א מהלוקחים יכריז על פרטי האירוע – הנה עצם ההחלטה על הפעולות הטובות תיחשב למעשה ותביא את הגאולה.
אחרי שיחה זו התקיימה חלוקת המשקה, ובעת שמזג כ"ק אדמו"ר שליט"א מקנקני המשקה לכוסו – ניגנו "שובה ה'". היו 13 קנקנים, וכ"ק אדמו"ר שליט"א בירך את כ"א מהמכריזים: "הצלחה רבה", ולמקבל האחרון סימן לשתות ואח"כ להכריז.
בסיום התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל.
אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.
התוועדות הסתיימה בשעה 4:00 לערך.
ליל ב' דחג השבועות
כשחזר הקהל מהתהלוכה, התקבצו כולם וחיכו לצאת כ"ק אדמו"ר שליט"א, בציפיה דרוכה ובתקוה שכ"ק אדמו"ר שליט"א יאמר שיחה (כפי שהיה באחרון של פסח שנה זו), ובעקבות זאת היתה צפיפות גדולה ליד המדרגות.
ואכן, בשעה 11:25 יצא כ"ק אדמו"ר שליט"א (ללא גאַרטל) ועודד בחוזק את שירת הקהל בניגון שמחה דשמח"ת (ששרים על המילים "כתיבה וחתימה טובה") למשך כ-3 דקות. לפתע הפסיק לעודד, והקהל (שהפעם כבר התכונן לכך כנ"ל) השתתק מיד, וכ"ק אדמו"ר שליט"א פתח בשיחה!
השיחה ארכה כ-4 דקות, ובה הזכיר את מרז"ל "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם" באומרו שהכוונה על אכילה גשמית, וכן מובא בספרי פולין ש"נמי לכם" בגימטריא "קץ", ואיחל שנזכה תיכף ומיד ל"קץ" ונמשיך את יום א' דחג השבועות ועאכו"כ יו"ט שני – לא בגלויות, אלא נעשה קיבוץ גלויות וממשיכים בביהמ"ק בהקרבת קרבנות, ונמשיך להיות יחד באה"ק, בירושלים עיה"ק, בביהמ"ק ובקדש הקדשים, שבו הלוחות הראשונות שהיום הוא תחילת ארבעים הימים שלהם, ונלך יחד עם דוד המלך, משה רבינו והבעש"ט – שר"ת שלהם הוא "מיד", ותיכף ומיד יהיה הקץ ד"נמי לכם" בגאולה האמיתית והשלימה.
בסיום השיחה הכריז כ"ק אדמו"ר שליט"א: "גוט יום טוב", ונכנס לחדרו הק'.
מיד לאחר מכן התגודדו הקהל בקבוצות ושמעו "חזרה", ומיד המשיכו בריקודים סוערים.
יום שני, ז' סיון – ב' דחג השבועות
בשעה 7:57 ירד כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות. הריל"ג הורה לגבאי ר' יהושע שי' פּינסון להכריז שאלו שלא הספיקו ליטול ידיים – שיטלו לפני השקיעה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק', הניחן על החלות ובירך, חתך פרוסה, הטבילה במלח ג"פ ואכל ממנה. אח"כ ניגנו "ושמחת בחגך".
בשיחה א' הזכיר את מאמר רב יוסף "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", וביאר ש"יוסף" הוא לשון הוספה, ע"ד "יוסף ה' לי בן אחר" שזה קשור לתפילת רחל המבכה על בניה, והמשיך לבאר את הענין ד"תפילה לעני" למעליותא – שאינו מתפעל מכסף וזהב אלא מבקש את קרבת המלך עצמו וכו'. בהמשך היה ביאור רחב בענין קבלת התורה מחדש, וכ"ק אדמו"ר שליט"א התבטא באומרו שזוהי ההוראה וה"מוסר השכל" שיש להפיק מחג השבועות – ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך הכרה שהם "חדשים ממש".
בסיום השיחה, בדברי הברכה לגאולה, מחה כ"ק אדמו"ר שליט"א בחריפות על מי שרח"ל מתייחס בליצנות לנושא המשיח והגאולה וההכנה לזה, והביע תקוה כי בניו יפעלו עליו בבחי' "והשיב לב אבות על (ידי) בנים" לחזור בתשובה, ואיחל שנזכה ל"מי"ד הן נגאלין" החל ממשה רבינו "גואל ראשון", שבכוחו באה הגאולה "אויף אַ בעל-שם'סקן אופן" [= "באופן (כמו) של הבעש"ט"] ע"י דוד מלכא משיחא גואל אחרון.
בין הדברים הזכיר שעומדים בשנת "אראנו נפלאות", לאחרי "שנת ניסים" ושנת "תשמט ידיך" ושנת "תִשְׂמַח ותְשַׂמַח" – שנת "הקהל".
אחרי שיחה זו ניגנו "שישו ושמחו בשמחת הגאולה". באמצע שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א את הילד הקטן מהאחים שאַרף שיחיו האם נטל ידיו, ונתן לו חתיכת חלה. כמו"כ סימן לא' שעמד משמאלו לומר "לחיים".
שיחה ב' היתה כהשתתפות ב"כינוס תורה" שיתקיים באסרו חג – ביאור בענין פסיקת הלכה לעתיד לבוא. כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל כיצד יכולה להיות "תורה חדשה מאתי תצא" למרות שהתורה "לא בשמים היא" ו"אין משגיחין בבת קול", וביאר בהרחבה כיצד גם לעתיד לבוא תהיה ההלכה כפי שיפסוק בית דין של מטה, אלא שיהיה שינוי בהבנת רוב הבית דין כאשר משיח צדקנו לבוא לפניהם ויסביר להם את ה"תורה חדשה" ע"פ שכל. בהקשר לכך הסביר גם את המובא בכתבי האריז"ל שלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי (אף ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"), וכן דברי הרמב"ם אודות הוספת ערי מקלט לעתיד לבוא, ועוד.
בסיום השיחה עורר על התחזקות בשיעורי החת"ת הקשורים למשה רבינו, דוד המלך והבעש"ט, וכן הזכיר אודות כך שמשיח הוא מלך ורב – פוסק דינים, כמו דוד המלך שהיה פוסק "לטהר אשה לבעלה", "און ס'איז אַ זיכערע זאַך אַז דוד האָט אויסגעפירט 'לטהר אשה לבעלה'!" [= "וזהו דבר ברור שדוד פעל 'לטהר אשה לבעלה'!"].
בחמש הדקות האחרונות של השיחה עצם כ"ק אדמו"ר שליט"א את עיניו הק', ואת השיחה סיים במילים: "ועוד והוא העיקר – מיד".
אחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה'". כ"ק אדמו"ר שליט"א הטביל שוב חתיכת חלה ג"פ במלח (בין השיחות אכל חלה). כמו"כ סימן לא' שעמד בצד ימין שיאמר "לחיים", ועודד לעברו.
שיחה ג' היתה קצרה מהקודמות, ובה עורר שוב על שמירת שיעורי חת"ת, וכן על הדפסת קובצי חידושי תורה "להגדיל תורה ולהאדירה" – גם כאשר אין ודאות שכל הדברים מכוונים לאמיתה של תורה (אם לא מדובר על הלכה למעשה).
אחרי שיחה זו ניגנו "אתה בחרתנו". כ"ק אדמו"ר שליט"א ביקש למלאות כוס מים, ולגם מעט מהמים.
אח"כ הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן את ניגוני רבותינו נשיאינו (לראשונה בחג השבועות!), וניגנו: שלוש תנועות לבעש"ט, המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן, "א-לי אתה" לאדמו"ר הזקן, הקאַפּעליע לאדמו"ר האמצעי, "ימין ה'" לאדמו"ר הצמח צדק, "לכתחילה אַריבער" לאדמו"ר מהר"ש, ניגון הכנה לאדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, "הבינוני" לאדמו"ר מהוריי"צ ו"אתה בחרתנו" לכ"ק אדמו"ר שליט"א.
כמעט במשך כל זמן הניגונים ישב כ"ק אדמו"ר שליט"א כשעיניו הק' עצומות, ראשו הק' מורכן מעט ועל פניו הק' ניכרת דביקות מיוחדת, ורק הניע את ראשו הק' קלות לפי קצב הניגונים. רק בסוף, בניגון "אתה בחרתנו", חזר לענות "לחיים" כרגיל.
לאחר מכן הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לחזן ר' משה שי' טעלישעווסקי לנגן "יהי רצון . . שיבנה ביהמ"ק", ואח"כ התחיל לנגן "ניעט ניעט ניקאַוואָ".
כשהמשב"ק ר' דובער שי' יוניק מילא את הכוס למים אחרונים, חייך אליו כ"ק אדמו"ר שליט"א.
כ"ק אדמו"ר שליט"א זימן ובירך ברכת המזון, ולאחר מכן נתן את החלות והמים לראש הישיבה הרב שניאור זלמן הלוי שי' לאַבקאָווסקי ע"מ לחלק בכינוס תורה שיתקיים באסרו חג.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 10:34 (למעלה משעתיים וחצי – זמן רב מהרגיל ביו"ט).
אח"כ התפללו מעריב, וכ"ק אדמו"ר שליט"א הבדיל על הכוס, כדלקמן:
תחילה ניגש לשולחן, פתח את הסידור וניגב את הגביע במפית, והניח את דף הקדיש באופן שיחזיק את העמוד. אח"כ הביט מאחוריו על כיסאו, קירב אליו את הגביע (אותו מילא בינתיים ר' דובער יוניק), הרימו בימינו, העבירו לשמאלו והניחו על כף יד ימינו, ופתח בהבדלה. לפני "סברי מרנן" הביט לימינו, והמשב"ק הנ"ל מילא עוד יין בכוס.
אחרי הבדלה הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לגבאי ר' יהושע שי' פּינסון להכריז על הסדר (והלה הכריז על חלוקת "כוס של ברכה" וכו'), ומיד – בשעה 10:50 – התחיל לחלק "כוס של ברכה" לקהל העצום כ"י (מהשכונה ומחוצה לה ומכל שכבות הציבור).
במהלך החלוקה היה כ"ק אדמו"ר שליט"א "אויפגעלייגט" [= "בהתרוממות הרוח"] במיוחד. על כמה מהילדים שעברו, הביט עד ששתו מהכוס. לרבים שאמרו "לחיים" ענה: "לחיים ולברכה", ולאחרים איחל: "בשעה טובה ומוצלחת". לכו"כ שביקשו ברכה ענה: "בשורות טובות, הצלחה רבה". לכו"כ שהודיעו אודות יום הולדתם, איחל: "שנת הצלחה". לכו"כ מזג פעם נוספת.
לקבוצת שוטרים מהשכונה חייך כ"ק אדמו"ר שליט"א חיוך רחב, והניף בידו הק' לשלום.
לזמר ר' מרדכי בן דוד שי' ווערדיגער מזג פעם נוספת באומרו: "עבור צרכי נגינה".
כשעבר ר' יששכר דוב שי' ווייס, חייך אליו כ"ק אדמו"ר שליט"א.
הרב דוד שי' הולנדר הביא קבוצת יוצאי ברית המועצות, וכ"ק אדמו"ר שליט"א שאלו אם הוא יודע רוסית (והלה השיב שהם מבינים אנגלית).
לרב משה שי' וואָלפסאָן (משגיח בישיבת "תורה ודעת") מזג פעם נוספת.
לרב יהודה קלמן מאַרלאָוו שליט"א מזג פעם נוספת עבור הכינוס שיתקיים מחר (קבלת פנים לרבנים האורחים מטעם בד"ץ השכונה).
לר' זלמן שי' יפה שעבר עם נינו בידיו – חייך כ"ק אדמו"ר שליט"א חיוך רחב, והורה שהתינוק יטעם מהיין.
לד"ר פעלדמאַן שי' חייך חיוך רחב.
לר' יוסף שי' לו חייך חיוך רחב, והניף ידו הק' לבתו הקטנה, כשמסמן לה לשתות את הכוס.
לרב מנחם מענדל שי' גלוכאָווסקי מרחובות, אה"ק איחל: "הצלחה רבה פאַר אַלע ענינים אין ארץ הקודש" [= "הצלחה רבה בשביל כל הענינים באה"ק"].
בחלק מהניגונים – "וינחם לבטח"; "והשיב לב אבות"; "ואתה אמרת"; ו"אני מאמין" – עודד כ"ק אדמו"ר שליט"א את השירה, ובמיוחד בניגונים ברוסית שהושרו ע"י החזן מר צ'אַצ'קעס שי' מרוסיא: "אחד מי יודע" ברוסית – שבניגון זה עודד בחוזק לכל עבר וסימן בידו הק' כמה פעמים לשרוק, ובבבא ה-14 של הניגון (ארבעה עשר ספרי רמב"ם) חייך ועשה תנועה בידו וראשו הק'; "ניע באַיוסיאַ – ניעט ניעט"; "ניע זשוריצי כלאָפּצי"; ו"כאָטש מי כודי".
החלוקה הסתיימה בשעה 2:00 לערך, ולאחריה התיישב כ"ק אדמו"ר שליט"א לאמירת ברכה אחרונה. אח"כ חילק לעוד כו"כ שלא הספיקו לקבל מקודם, כיסה את הכוס במפית ומעליה הניח את הצלוחית של הכוס, ולקח את סידורו תחת זרועו השמאלי. בינתיים הגיעו כמה שלא קיבלו, וכ"ק אדמו"ר שליט"א מזג להם ושוב כיסה את הכוס כנ"ל ונטלה ביד ימינו הק', התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו" ויצא מביהכ"נ בשעה 2:04 כשמעודד את השירה.
עד היום (מב' סיון) עדיין חוגר כ"ק אדמו"ר שליט"א את גאַרטל המשי.