בס"ד. התוועדות ש"פ בהעלותך, י"ט סיון ה'תנש"א
– שיחה א' –
[כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות ניגנו "שישו ושמחו בשמחת הגאולה". אחרי שבירך על היין ניגנו "זאָל שוין זיין די גאולה"].
א. נהוג לקשר את ההתוועדויות עם ענין של לימוד והוראה למעשה בפועל, ולכל לראש – לימוד מפרשת השבוע, ביחד עם פירוש רש"י על הפרשה. ובנוגע לפרשתנו אין צורך לחפש – כי ישנה הוראה לפועל מיד בתחילת הפרשה, ובפרש"י על פסוק זה.
והרי ידוע הכלל בנוגע לפרש"י ש"אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא" (שהלשון "לא . . אלא" משמעותו לעיכובא), שמזה מובן שגם ההוראות מפרש"י הם ענינים הנוגעים בפשטות למעשה בפועל לכאו"א מישראל, האנשים והנשים והטף.
ועד"ז הוא בנוגע להלכות התורה – שאף שישנם בכל הלכה ריבוי ענינים, ועד ל"דבר ה'" המתחלק לריבוי פירושים, עד לששים ריבוא פירושים (ע"ד התחלקות בני ישראל לששים ריבוא ניצוצות, כמבואר בתניא), מכל מקום, התחלת ועיקר לימוד ההלכה צ"ל בנוגע לפשט ההלכה, שזהו הענין הנוגע למעשה בפועל.
ובנוגע לעניננו – פרשת בהעלותך:
על המילה "בהעלותך" פירש רש"י "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'". והלימוד וההוראה הכללית מכך בעבודת האדם בפועל: כשיהודי עושה מעשה בעניני תומ"צ, על המעשה להיות באופן שאחרי עשייתו אין צורך להגיע להאדם העושה, אלא המעשה "עולה" מאליו (ו"שלהבת" בכלל קאי על התומ"צ שנקראים "נר", כמ"ש "נר מצוה ותורה אור", ועד"ז בנוגע לנשמות ישראל – "נר ה' נשמת אדם", כמבואר בלקו"ת ריש פרשתנו).
בסגנון אחר: עבודת האדם היא "בהעלותך את הנרות" – להדליק את "נר ה' נשמת אדם" שתאיר עם השלהבת של "נר מצוה ותורה אור", הן בנוגע לעצמו ("נר ה'" שבו) והן בנוגע לזולתו ("נר ה'" שבכאו"א מישראל), ועד בכל העולם כולו, ובאופן שהשלהבת תחדור במציאות האדם והעולם עצמה (באופן ש"עולה מאלי'"), עד ששוב אין צורך לפעולת ה"מדליק" (המשפיע).
ב. ויש להוסיף ולבאר בדיוק הלשון "עולה":
בעבודת האדם ישנו מצב "עמידה", היינו שכל מעשה (ומיד בתחילת המעשה) הוא לא רק באופן של חוזק אלא גם באופן של תוקף וקביעות, ומכל מקום נאמר בהפטרת פרשתנו "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", כי ככל שעבודת האדם היא נעלית, אסור לו להסתפק בכך, ועליו להיות "מהלך" – להתקדם ולעלות מדרגא לדרגא; ובזה גופא הדיוק "עולה" – שאין זו רק "הליכה" לאורך ולרוחב, אלא גם ובעיקר עלי' בסוג אחר – הוספה בגובה, כפי שהוא בשלהבת בפשטות.
וענין זה מובן גם לילד קטן (אשר גם להם שייכת לימוד והוראה זו (כדלקמן ס"ו)), שצמיחתו וגדילתו בגשמיות בפשטות היא לא רק בארכם וברחבם, אלא גם ובעיקר לגובה – וכפי שנוהגים הילדים (גם לא יהודים) למדוד מזמן לזמן כמה עלו בגובהם.
וכל זה, כאמור, באופן ד"מאלי'" – שהארת השלהבת, ובאופן דהליכה ועלי' תמידים ("עולה") היא באופן ד"מאלי'", שאין צורך לפעולת המשפיע בזה, כנ"ל.
ג. והעלי' היא בכל שבעת הנרות, מספר הקשור עם התורה שיש בה שבעה ספרים – "חצבה עמודי' שבעה", מכיון שפרשת "ויהי בנסוע הארון" שבפרשתנו נחשבת לספר בפ"ע, וא"כ ספר במדבר הוא שלשה ספרים, ועד שלומדים מזה הלכה בנוגע ל"ס"ת שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון" (ולהעיר מהשייכות דמספר פ"ה לנאמר בפרשתנו "פה אל פה אדבר בו"). ונמצא שהחלוקה דז' ספרי תורה נעשית ע"י (ובתוך) פרשת בהעלותך.
ובנוגע לזה ישנו ענין הדורש ביאור, ולא מצאתי לו פתרון עד עתה, ולא ראיתי בספרים שמתעכבים על זה:
לכאו"א מהספרים שבתורה ישנו שם, שנקבע לפי המלה הראשונה (כבספר הראשון – בראשית והשלישי – ויקרא), או השני' (כבספר השני – שמות והחמישי – דברים) או עכ"פ מהפסוק שבתחילת הספר (כבספר הרביעי – במדבר). ובנדו"ד, לחלק הראשון דפרשתנו ישנו שם – בהעלותך (או כלשון הרמב"ם "וידבר דבהעלותך"), לחלק השני דפרשתנו (הספר השני שבספר במדבר) ישנו שם, כמובא ברז"ל ובכ"מ – "ויהי בנסוע", אך לא מצינו שם לחלקה השלישי של הפרשה (הספר השלישי שבספר במדבר)!
אי אפשר לקרוא לו ע"ש התחלתו "ויהי העם כמתאוננים" – שהרי זהו ענין בלתי רצוי, כמודגש בתיבות אלו גופא: "ויהי" – ארז"ל "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער"; "העם" – פירש"י "אין העם אלא רשעים"; "כמתאוננים" – הנהגה שהיא היפך הוראת התורה, כמארז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ואף שנאמר "כמתאוננים" בכ"ף הדמיון, שהרי לא ייתכן מצב של "מתאוננים" ממש אצל עם ישראל – כי זוהי הנהגה שהיפך התורה ממש, ורצונו האמיתי של יהודי הוא לשמור תומ"צ, מ"מ הי' עכ"פ "כמתאוננים"). ועד"ז בהמשך הפרשה מדובר בענינים בלתי רצויים, ועד שלומדים מכך הנהגות במצבים כאלו כו'.
אמנם, ברור שיהודי זקוק בעבודתו לסיוע של יהודי נוסף, כמ"ש בפרקי אבות דהיום "ותפארת לו מן האדם", ועאכו"כ שהוא זקוק לסיוע של יוצר האדם – הקב"ה ("הקב"ה עוזרו"), אך העיקר הוא עבודת האדם עצמו (ע"ד "נצחוני בני נצחוני"), "שתהא שלהבת עולה מאלי'".
ד. וביאור הענין בפרטיות יותר:
התוכן ד"שלהבת עולה מאלי'" מודגש בכללות עבודת בני ישראל בקיום התורה ומצוותי', כפי שמתבטא בכך שיהודי יכול לעשות את עניני העולם ל"חפצא דקדושה" – שהחפץ נעשה דבר של קדושה מצד עצמו.
החל ממצות מילה – כפי שמצינו שכשהשביע אברהם את אליעזר, אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי" כדי שיאחז בחפצא דקדושה (וכמדובר כמ"פ השאלה בזה, שלכאורה היו הקרבנות שגם הם חפצא דקדושה; ואף שצריך מי שיקריב אותם, ועד "אדם כי יקריב" – מכל מקום עי"ז נפעל בהם עצמם קדושה, כנ"ל).
כלומר: אע"פ שפעולת ועשיית המצוה היא ע"י האדם (המקיים את המצוה), מכל מקום, ע"י (ולאחרי) פעולתו נעשה הדבר עצמו שבו מקיים המצוה – חפצא דקדושה, שזהו ענין "שלהבת עולה מאלי'". וכיון שכל עניני קדושה הם באופן דהוספה ועלי' תמידית (בלשון חז"ל – "מעלין בקודש"), יש בזה גם את הענין ד"שלהבת עולה מאלי'".
ה. והנה, כשם שהוא בנוגע לעבודת בני ישראל בחפצא דהעולם – שבו מקיימים את התורה ומצוות (ועד"ז בנוגע לעצמם – (רק) במצות מילה), עד"ז (ומעין זה) צ"ל גם בנוגע לעבודתם של ישראל בתוך עצמם, הן בנוגע ללימוד התורה שלהם, וכמו"כ בנוגע לכל עניני עבודת ה' שלהם – עי"ז שמדליקים את ה"נר ה' נשמת אדם" שבהם באופן "שתהא שלהבת עולה מאלי'" כנ"ל.
ועלי' זו אינה דוקא בעניני תומ"צ (הן ביחד לעבודת האדם בעצמו, והן ביחס לעבודתו בעולם) – אלא גם בעבודתם של בני ישראל ביחס לכל עניניהם, גם עניני הרשות שלהם, כיון ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים", ויתירה מזה – "בכל דרכיך דעהו":
כל מעשה, דיבור ומחשבה של יהודי (שהיא בודאי "לשם שמים"), צריכה להיות באופן כזה שיהי' ניכר בדבר הנעשה (והנפעל) עצמו שהוא "עולה מאלי'", עד ששוב אינו זקוק לפעולת המשפיע, וזהו אבן הבוחן אם מעשיו ופעולותיו וכו' של יהודי הם באמת ובשלימות.
וענין זה נפעל, כמ"ש בפרשתנו, דוקא ע"י אהרן הכהן ("דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך גו'"), ואע"פ שהדלקה כשרה בזר, הרי עיקר הענין הוא דוקא ע"י אהרהן, וברור שכשמשה מסר לו את הציווי ד"בהעלותך את הנרות" לא הניח אהרן לאדם אחר להדליק, אלא הדליק בעצמו.
וזאת מכיון שמעניניו העיקריים של אהרן הוא בלשון המשנה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", היינו שהמשיך את הדבר הנעלה ביותר – התורה, במדריגה הנמוכה ביותר – אף אצל "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא", שכל מעלתם היא שנבראו בידי הקב"ה יש מאין (כמ"ש הרמב"ן עה"פ "בראשית ברא אלקים"), ולגלות בהם את קירובם לתורת ה' שלמעלה מעלה מכל המדידות והגבלות והעלמות ד"בריות".
ומטעם זה, בכוחו של אהרן לפעול שהשלהבת ד"נר ה' נשמת אדם" תומשך ותחדור בתוך מציאותו של כל יהודי, יהי' מי שיהי', "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'".
ו. והוראה זו היא גם לילדים קטנים, שגם הם (גם פחות מבני חמש) יודעים כשמתחילים פרשה חדשה כו', ולכן מבקשים שיקנו להם מתנה – חומש, סידור או ("ניט אין שבת גערעדט") קופת צדקה.
וההוראה ד"שתהא שלהבת עולה מאלי'" היא – שכאשר הילד קובע קופת צדקה בחדרו, הוא עושה זאת מתוך חיות, ועד שמניח את הקופה במקום בולט, כך שלאחרי פעולת הקביעה שוב אין הקופה זקוקה לילד – שהוא (מצד עצמו) ישלשל לתוכה מטבעות לצדקה, כי אם אדרבה – כאשר הילד נכנס לחדרו, הרי הקופה עצמה (ענינה ומקומה) מעוררת ומזכירה לו להכניס בה מטבעות לצדקה, כיון שהיא באופן ד"עולה מאלי'" (ע"י פעולתו של הילד מלכתחילה)!
ועד"ז בנוגע לסידור וספרי הקודש שלו (וכיו"ב) – שע"י פעולותיו והתייחסותו של הילד לסידורו (וכיו"ב), נעשה הסידור עצמו "עולה מאלי'" (דנוסף לזה שהסידור עצמו הוא ענין של קדושה, הרי גם בנוגע לפעולותיו של הילד בקשר לסידור –) כאשר הילד רואה את סידורו, הסידור עצמו מעוררו ומזכיר לו להתפלל בו, כולל – אמירת כל הברכות שבסידור, או "מודה אני" תיכף בתחילת היום (שאע"פ שאין זה מסדר התפילה, הרי זה מודפס בסידורים).
ז. וכן מצינו בנוגע למארז"ל "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד", ומבאר בתניא ש"בימיהם הי' הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים"; והטעם להנהגה זו הוא – מכיון שרצו לזכור את הדברים היטב גם מאוחר יותר באופן שזה ייחקק במוח זכרונם ויהי' "מונח" בתוך מציאותם, כדי שלא יצטרכו אז לחזור וללמדם שוב – בחי' "שתהא שלהבת עולה מאלי'". [אלא שבזה גופא צ"ל לימוד מאה פעמים ואחת (כמבואר בתניא שם), שעי"ז נעשה "עולה מאלי'", היינו – הוספה ועלי' גם בענין שהוא בבחי' "מאלי'"].
ועד"ז צ"ל בנוגע לכללות עבודת האדם בתוך עצמו, וכמארז"ל בירושלמי (והובא בתוס') "מחזקינא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמי'" – שזה נעשה עי"ז שהגילוי ד"נר ה' נשמת אדם" נמשך וחדר גם ב"רישא" של האדם, כיון שהוא בדרגת העבודה ד"מאלי'", ע"י שהוא התרגל לעשות כן עד שנהי' טבע שני, ועד לטבע ראשון, ולמעלה מהטבע – מכיון שנשמת יהודי קשורה עם דבר ה' שלמעלה מהטבע.
וכפי שמצינו שאמירת השם המפורש ע"י הכהן הגדול פעלה שהשומעים (בדרך ממילא) היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם (מצד ענין שלמעלה מ"פניהם", פנימיותם).
ובכללות יותר – בלשון הכתוב "שויתי ה' לנגדי תמיד", אשר האפשריות למילוי ענין זה הוא דוקא כאשר הגילוי אלקות נמשך וחודר במציאות האדם באופן שנעשה "מאלי'", שאז נעשה אצלו "שויתי ה' לנגדי – תמיד", בכל עת ובכל רגע ממש.
[ולהעיר, ש"דבר ה'" הנ"ל קשור עם מארז"ל "דבר ה' זה הקץ", ענין הגאולה. ואז תהי' השלימות ד"אלה תולדות השמים והארץ" ע"י "אלה תולדות פרץ", עד "וישי הוליד את דוד" (מלכא משיחא).
והנה, ענינו של ישי הוא – ב"פ "יש", ש"יש" הוא מחצית ממספר תר"ך – כתר. ודוקא בענין המחצית ישנה שלימות, כפי שמצינו בנוגע למחצית השקל, שכולל דוקא עשר גרה (המורה על שלימות), מחצית משקל שלם הכולל עשרים (בגימטריא כת"ר) גרה].
ח. וכאמור, ההוראה לפועל היא להוסיף בהנהגה ד"בהעלותך" (וההדגשה היא "בהעלותך" לשון נוכח, "פה אל פה אדבר בו". ואף שבמתן תורה הי' זה רק בנוגע למשה רבינו, הרי זה נמשך למשה שבכאו"א), "שתהא שלהבת עולה מאלי'", להפוך את עניני העולם לחפצא דקדושה.
וכמבואר לעיל – שבועה היא על חפצא דקדושה דוקא, והרי ענינה של שבועה הוא שהיא פועלת (גם) על האדם, שהוא יעלה בעבודתו (ע"י ה"שלהבת עולה מאלי'"), והחפצא דקדושה הוא הקושר ומכריח את האדם לקיים את שבועתו.
ויש לומר שזה מודגש במיוחד בדברי הצ"צ ששבועה היא גם מלשון שובע, היינו שע"י השבועה (שבנקיטת חפץ) נעשה האדם מושבע וממולא בכוחות (לקיים את השבועה). ואע"פ ששובע ענינו, לכאורה, עמידה במקום אחד – מכל מקום אצל יהודי השובע האמיתי הוא עלי' מדרגא לדרגא.
וע"י ה"ושבעת" ממשיכים "וברכת", שע"י השביעה (עלי' מלמטלמ"ע) נמשכת ברכה והמשכה מלמעלמ"ט – "ואולך אתכם קוממיות", ב' קומות
[ולהעיר מנוסח ברכת המזון לילדים הכי קטנים (כפי שנדפס בתחילת הסידור התפילות והברכות וכו' השייכות להם, כולל גם ברכת המזון): "בריך רחמנא אלקנא וכו'", שכבר דובר פעם בנוגע לענינים ד"רחמנא" ו"אלקנא", ובנוגע לאמירת "אלקנא" – שם ה' – ע"י ילדים קטנים, שלא תמיד ידיהם נקיות כו'].
וההדגשה שהעלי' היא ב"שלהבת", הארת עניני העולם באור התומ"צ, ודוקא שלהבת שדולקת כראוי, שהפתילה בטילה לאור הנר הדולק בה (שלכן יש פתילות שאין מדליקין בהן נרות שבת, כמבואר בפרטיות במשנה וגמרא בפרק "במה מדליקין"), ועד"ז בנוגע לאור עצמו – "שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה", אשר דוגמתו צ"ל ב"נר ה' נשמת אדם".
וכאמור – שהמחשבה דיבור ומעשה של כל יהודי יהיו חדורים ובטלים באור התומ"צ [בנוגע למחשבה – "שויתי ה' לנגדי תמיד", שמצינו שפסוק זה חקוק על עמוד-התפילה, כדי להזכיר זאת לכאו"א. וכן מצינו בספרים וכתבים, שבראשם כתבו את ראשי-התיבות "שיל"ת", כדי שענין זה יחדור בכל הענינים שכותבים ("ניט אין שבת גערעדט") אח"כ].
ט. והוראה זו שייכת לכל בני ישראל, כפי שמבואר בלקו"ת ריש פרשתנו עה"פ (בהפטרה) "ראיתי והנה מנורת זהב כולה . . זה דבר ה' אל זרבבל", ד"מנורת זהב" קאי על נשמות ישראל המתחלקים לז' סוגים כנגד שבעת הנרות שבמנורה, והיינו דאף שבכללות יש אצל כל ישראל "נר ה' נשמת אדם" שצריך להדליקו, הרי בפרטיות יש בזה שבעה דרגות.
וכאן המקום להעיר על דבר פלא שאני מתייגע בו זה ("איך מאַטער זיך אויף דעם") שנים רבות; [כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:] אין כוונתי ליגיעה ("מאַטערניש") כזאת עד שאני במצב שיש צורך לרחם עלי ("אַ רחמנות האָבן אויף מיר")... אבל ישנו חוסר שביעות רצון, כפי שהוא מצד טבע האדם כאשר מוקשה איזה דבר וחסר לו מענה על הקושיא – והוא: אדמו"ר הזקן מונה ששה מהסוגים בנשמות ישראל, ואינו מונה את השביעי (מדת היסוד)!
וכמדובר כמה פעמים – ויהי רצון שכל ענינים אלו יהיו באופן ד"עולה מאלי'".
והפעולה דהדלקת השלהבת של "נר ה' נשמת אדם" בכל שבעת הסוגים ומדריגות – נעשית ע"י השבע מדריגות שבתורה (כנ"ל ס"ג), "תורה אור".
ולהעיר בנוגע לזרובבל, שנקרא ע"ש גלות בבל, התחלת כל הגלויות (שאף שגלות מצרים היתה לפנ"ז – הרי היא היתה לפני מתן תורה), שמכאן יש ללמוד שההוראה ד"שלהבת עולה מאלי'" שייכת במיוחד בזמן הגלות.
י. ויש לקשר את כל זה עם פרק ב' דפרקי אבות, הנלמד היום:
המשנה מונה "חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי", ומסיימת "הוא הי' מונה שבחם" וכו'. ולכאורה תמוה – הרי ריב"ז הי' ראש הישיבה ונשיא דורו, ועד שהציל את התורה דכל בני ישראל עד סוף כל הדורות ע"י דרישתו "תן לי יבנה וחכמי'", ואיך ייתכן שהיו לו רק "חמשה תלמידים"?
ויש לומר הביאור בזה, ש"חמשה תלמידים" אלו כללו את כל תלמידיו של ריב"ז, ויתירה מזו – הם שיקפו חמשה סוגים בכל בני ישראל, שכל סוג מהם מתבטא בתלמיד אחר מחמשה תלמידים אלו.
ועפ"ז מובנים דברי המשנה "הוא הי' מונה שבחם" – דלכאורה משנה ענינה הלכה, "בלשון ברורה ודרך קצרה", ולא סיפורי מעשיות? ועוד, שהרי כל ענינו של ריב"ז הי' לימוד התורה (שזהו א' הביאורים במה שלפני פטירתו בכה ואמר "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי", כי במשך כל ימי חייו הי' עסוק לגמרי בתורה ולא הי' סיפק בידו לחשוב אפילו אודות תיקון נפשו כו', ודוקא בזמן פטירתו התבונן במעמדו ומצבו), ואיך עסק במניית שבחם של תלמידיו? ובהכרח לומר, שגם "מונה שבחם" הוא ענין של לימוד התורה.
וע"פ הנ"ל מובן – ש"מונה שבחם" הוא פירוש וביאור חמשת תכונות הנפש, וזהו תורה והוראה לכאו"א מישראל – שעליו לדעת לנהוג ("אַז מ'דאַרף וויסן זיין זיך פירן") כמו ריב"ז (וכיון שאומרים לו זאת, מובן שזה שייך אליו) – לגלות בעצמו את החמשה סוגים הנ"ל, החל מ"בור סוד שאינו מאבד טפה", "מעין המתגבר" ושאר הענינים שבינתיים, אשר בחמשת תכונות אלו נחלקים כל ישראל, והן כוללות את כל העבודה בכל המדריגות והבחינות.
וידוע שהמספר חמשה כולל את כל הענינים, כמבואר בדרושי ל"ג בעומר בענין הספירה החמישית – הוד שבהוד, שאז "הוא סוף ותשלום הספירות בעיקר המדות", ספירת ההוד שהיא בשבוע החמישית שהיא כללוה רק מן החמשה שנחשבים עיקר, ובהוד שבהוד הוא "זמן תשלום וסוף לעיקר המדות".
וענינו של ל"ג בעומר הוא מתן תורה דפנימיות התורה, "מחצתי ואני ארפא" – ביטול המחיצה בין עליונים לתחתונים, ועד לרפואה העוקרת את המחלה מעיקרה (עבודת הצדיקים), ויחד עם זה מעלת עבודת הבעלי תשובה (ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד", ולא רק "אינם עומדים") – "לאתבא צדיקייא בתיובתא". ולכן נעשית אז תכלית השלימות בחמשת תכונות וכוחות נפש האדם, עד בבחי' "שלהבת עולה מאלי'".
ובנוגע לפרשתנו יש להעיר: פרשת במדבר נקראת תמיד לפני מתן תורה, בשל השייכות בין מדבר למתן תורה; פרשת נשא – גם היא נקראת לפעמים לפני מתן תורה (אף שלרוב, כבשנה זו, היא נקראת לאחר מתן תורה, וי"ל הביאור בזה – שהענין ד"נשיאת ראש" לאמיתתו שייך דוקא כשמתבטלת הגזירה ד"עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים" – שזהו ענינו העיקרי של מתן תורה, וכשהקביעות היא כזו מתקיימת שלימות ענין זה);
ואילו פרשתנו – בהעלותך – נקראת תמיד לאחר מתן תורה, כי דוקא ע"י (ולאחרי) ביטול הגזירה במתן תורה ניתן הכח והאפשריות להמשיך ולהחדיר את אור האלקות גם במציאות התחתונים, ותיתכן "שלהבת עולה מאלי'", "מאלי'" של מציאות התחתונים עצמה – שהתחתון מצד עצמו יהי' כלי לאלקות ("התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים").
יב. ומזה מגיעים לסיום הפרשה – "פארן" (שהיתה סברה ששם תהי' נתינת התורה).
ומזה – לפרשת שלח, שתוכנה שילוח המרגלים ע"י משה רבינו, ועד לשלימות הענין בהפטרת הפרשה – המרגלים ששלח יהושע, אשר שליחות זו נתמלאה בשלימותה, כפי שהי' בפועל שיהושע הכניס את בני ישראל לארץ ישראל.
ויש לומר (בפנימיות הענינים) שמה שהמרגלים היו באופן של "חרש" הוא ענין עבודת ביטול, "ונפשי כעפר לכל תהי'", אשר דוקא עי"ז נמשך וחודר באדם כל הענינים שלמעלה מעלה, עד בבחי' "עולה מאלי'", כיון שכל מציאותו היא באופן ד"חרש", עפר.
וענין זה קשור עם מ"ש בפרשת נשא (בנוגע לסוטה) – "העפר אשר יהי' בקרקע המשכן", שאע"פ שאינו חלק מהמשכן (ואינו נמנה בי"ג או ט"ו דברים), מכל מקום הוא נעשה היסוד של כל המשכן, ועד שעל ידו נפעלת ההגבהה וההרמה של כל המשכן!
ודוגמתו בעבודת האדם, שדוקא ע"י עבודת התחתונים, ובזה גופא – בבחי' תחתון שאין תחתון למטה ממנו, כפי שהוא בנוגע לבני ישראל שבדורנו זה ובזמננו זה, שהם בבחי' "עפר" לגבי הדורות שלפני זה – ע"י עבודתם הם מביאים את הגאולה האמיתית והשלימה, ופועלים את העילוי וההגבהה בכל סדר ההשתלשלות, כולל כל דורות בני ישראל שלפני זה עד מעלה מעלה! וכאמור, דוקא ע"י בני ישראל אלה העובדים את עבודתם ברגעים האחרונים של זמן ומקום הגלות, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו!
יב. ויהי רצון שנזכה ל"וזה מעשה המנורה" – "מראה באצבעו ואומר זה", שמעשה ידי משה נצחיים, ומשה רבינו מוסר זאת לכאו"א, ובהגיע שבת פרשת בהעלותך הרי זה פועל פעולתו. ויחד עם "משה ואהרן עמהם" (ובמילא אהרן כהן גדול מדליק את המנורה בביהמ"ק השלישי), שענינם הוא שהם מז' רועים דבני ישראל, שעבודתם קירוב הבריות לתורה (כנ"ל בנוגע לאהרן).
ובזה ניתוסף הנתינת כח המיוחדת מאהרן הכהן, שלהיותו א' מרועי ישראל, הרי הוא משפיע את אהבתו לכאו"א מישראל, לפעול בו "שתהא שלהבת עולה מאלי'".
ועד"ז בדורנו אהרן שבדורנו [בהנחה אחרת: "משה שבדורנו"] – נשיא דורנו, שגילה את אהבתו לכאו"א מבנ"י בדורנו זה ע"י ה"קול-קורא'ס" בענין הגאולה (שדרש שיפרסמו זאת בכל מקום ומקום, עד שגם כאשר פוגשים יהודי אחר – פועלים ומשפיעים עליו, עד שהדברים המבוארים ב"קול קורא" ייחקקו לגמרי בלב כאו"א מבני ישראל).
ועד שפעל על כל יהודי בדורנו זה, והודיע שנותר רק לצחצח את הכפתורים, ואח"כ הודיע שסיימו גם זאת, ועתה נותר רק "עמדו הכן כולכם" – לקבל פני משיח צדקנו!
והעיקר שהולכים ב"דרך ישרה" והברורה (כבפרקי אבות של היום) ולא בדרכים עקלקלות ועקומות להיכנס לשקו"ט וספיקות מתי יהי' הקץ, ותמורת זאת נעשה תיכף ו"מיד" (ר"ת משה, ישראל בעש"ט – פנימיות התורה, דוד מלכא משיחא) "ממש" (באופן של ממשות, עד למישוש בידים) קץ הגלות, "קץ הימים" ו"קץ הימין" בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ונלך "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו" לארץ הקודש ולירושלים עיה"ק, עד ל"מקדש אדנ-י כוננו ידיך".
[אחרי שיחה זו ניגנו ניגון התוועדות].
– שיחה ב' –
יג. שבת זו באה בהמשך ולאחרי ט"ו סיון, בו "קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש השלישי, השלימות דכל עניני חודש סיון, ובשבת זו נעשה ה"ויכולו" של ט"ו סיון.
ובפרטיות יותר – הקביעות של ט"ו סיון בשנה זו היתה ביום השלישי ש"הוכפל בו כי טוב", כיון שהוא השלים ("אשלמותא") את החסרון של היום השני; ומזה מגיעים אח"כ ליום ש"ק זה, ע"י ובהקדמת הקישור של הימים ח"י סיון – עש"ק (שגם בו הוכפל הענין ד"טוב"), יום החמישי טו"ב סיון ויום הרביעי ט"ז סיון (ד' פעמים ד').
וימים אלו הם הכנה לשבוע דפרשת "שלח לך מרגלים", שעל פסוק זה פרש"י "לדעתך, אני איני מצוה לך". ולכאורה תמוה – משה הוא רועה של בני ישראל, אשר רועה אמיתי יודע ומכיר היטב את טבע ותכונות צאנו, וממילא בודאי ידע והכיר משה את טבעם של המרגלים ואת כל מה שעלול לקרות כתוצאה משילוחם, וא"כ איך שלח אותם, ע"פ דעתו ושכלו לשליחות שגרמה ל"ארבעים שנה אקוט בדור"?!
והתמיהה גדולה עוד יותר – הפעולה ד"שלח לך" הוא ציווי של הקב"ה, ואף שהקב"ה תלה זאת ברצונו ודעתו של משה – הי' זה כדי שהענין ייקרא ע"ש משה, ע"ד "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"; אך זה גופא שזה צ"ל "לדעתך" הוא הרי ציווי של הקב"ה, וא"כ הרי ענין המרגלים קשור עם הקב"ה עצמו!
ועוד – הרי "אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב", אלא שינה וכתב "אשר לא טהורה", ואילו כאן מספרת פרשה שלימה בתורה על ענין בלתי רצוי?
ולכן צריך לומר, שענין המרגלים קשור עם "לא טהורה" למעליותא, שהם למעלה מבחי' "טהרה" סתם, כמדובר פעם על ב' הלשונות ברמב"ם – "טהרה מביאה לידי קדושה" ולמעלה מזה "קדושה מביאה לידי טהרה", עד לטהרה ד"כמים לים מכסים" שבחותם הרמב"ם.
יד. וענין זה מוכח מהפטרת הפרשה – בענין המרגלים ששלח יהושע, אשר שליחות זו נתמלאה בשלימות, והם הצליחו בפועל וכבשו בעזרתם את ארץ ישראל. דלכאורה – הרי ידוע שההפטרה צריכה להיות סיוע (מעין ותוכן) לפרשה, ואילו כאן מדובר בהפטרה בענין הפכי?
ומזה מוכח שההפטרה מגלה שגם ענין המרגלים דפרשתנו הוא (בפנימיותו) ענין נעלה.
החל מיהושע וכלב – שבהם היתה בפועל הצלחת השליחות בתכלית השלימות, ואמרו "טובה הארץ מאוד מאוד". ועד שמכיון שיהושע הי' משרת משה, "נער לא ימוש מתוך האוהל", הרי זה כאילו שמשה עצמו הי' בשליחות זו! ועד"ז בכלב, שבהיותו משבט יהודה הוא קשור לגאולה האמיתית והשלימה.
ואפילו בנוגע לשאר המרגלים – "באותה שעה כשרים היו" (ובמילא, לאמיתו של דבר, לא הי' שילוחם ענין בלתי רצוי כלל), וגם אח"כ, הנה אף שמשה רבינו הי' יכול להבחין לכאורה (בתור רועה) שלאחרי זה יתכן שיהי' שינוי במעמדם ומצבם (וכפי שקרה בפועל) – הרי פס"ד הגמרא שע"י הרהור תשובה אחד ברגע כמימרא נעשה צדיק (ולגירסא א' – צדיק גמור)!
וגם בפועל, לאמיתו של דבר, היו הם במצב נעלה ביותר, עד שזה ש"אין להם חלק לעולם הבא" הוא מכיון שהם למעלה מענין של "חלק" בעולם הבא!
ועפ"ז מובן, דלא זו בלבד שאין בהפטרה סתירה לתוכן הפרשה, כי אם אדרבה: ההפטרה מגלה את התוכן הפנימי דשילוח המרגלים ע"י משה.
ויש לומר שזהו הביאור בזה שענין המרגלים קשור עם הפסוק "אספו לי חסידי", ש"חסיד" ענינו ההנהגה לפנים ולמעלה משורת הדין (ע"ד פרקי אבות – מילי דחסידותא).
טו. ויש לקשר זה עם מ"ש בפרשתנו "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", והתוצאה – "ויתנבאו ולא יספו", שאסיפת השבעים איש עבור ענין הנבואה היא בדוגמת "אספו לי חסידי".
ועד להמשך הכתובים – "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", שנבואתם היתה ש"משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ", ואילו זכו היתה כניסה זו שע"י יהושע הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות, וא"כ היתה נבואת אלדד ומידד על הגאולה האמיתית והשלימה!
וכשהציע יהושע למשה "אדני משה כלאם", ענה לו משה "המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", כי אין זה חסרון, אלא בזה מתבטאת ומודגשת מעלתו של משה – כאשר כל ישראל נעשים נביאים, וכך רצונו וחפצו (אף שלכאורה הרי זה גורע מחשיבותו)! וזוהי גם ההדגשה "מתנבאים במחנה", דקאי על מחנה ישראל – כי דוקא בישראל שייך ענין הנבואה.
ושלימות ענין זה יהי' לעתיד לבא, כדברי הרמב"ם שאז – אף ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", הרי דוקא בני ישראל יהיו "חכמים גדולים . . כמים לים מכסים", ובלשון הפסוק – "אשפוך את רוחי על כל בשר" בנוגע לכל העולם, ורק בנוגע לבני ישראל – "ונבאו בניכם ובנתיכם".
והנה משה ויהושע ענינם פני חמה ופני לבנה, וענין זה קשור עם ט"ו סיון, "קיימא סיהרא באשלמותא" (כנ"ל), והתוכן הפנימי והאמיתי דפרשת שלח מודגש בשלימות דיהושע.
טז. ומזה מגיעים לט"ז, טו"ב וח"י סיון, ועד י"ט וכ' סיון, וענינו של כ' סיון (אף שכ' בגימטריא כתר וכו') הוא כדברי המגן אברהם בסו"ס תק"פ – "נהגו להתענות בכ' סיון בכל מלכות פולין" (למרות שרבותינו נשיאינו לא נהגו כן אף שבודאי ידעו מהמג"א, ואף שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' במדינת פולין מספר שנים בזמן שנהגו כן כו"כ).
והנה, ע"פ הידוע שכל ענין מהוה לימוד והוראה בעבודת ה', עד"ז הוא גם בנוגע לנדו"ד, שמנהג תענית כ' סיון הוא "בכל מלכות פולין", מדינת פולין דוקא:
דהנה ידוע הרמז בשם "פולין" שאמרו כשהגיעו לשם היהודים (החסידים) הראשונים – "פה לין", היינו שזהו המקום שישהו וילונו בו במשך זמן ומקום הגלות (ו"לין" ענינו לילה, הרומז לכללות ענין חושך הגלות – היינו שהשהי' במדינה זו היא רק בזמן הגלות).
וגם כשאוה"ע קראו לארץ זו לפני זה "פולין", הרי "אף דאינהו לא חזו מזלייהו חזו", ולכן קראו לה כך.
וכפי שידוע בענין זה מצבה של פולין בזמנים הטובים, שחיי היהודים שם היו באופן ד"כל עבדי המלך מנשאים את היהודים" – ששרי פולין הפקידו את רכושם וכו' בידי יהודים שהם ינהלו את הנכסים. וכפי שנהגו לקרוא להם – "מאָשקע", ש"מזלייהו חזי" לקרוא את היהודים בשם זה, שענינו הוא בחי' משה שבכאו"א מישראל.
והיהודים ניצלו את הכסף שניתן להם לענינים של טוב וקדושה ותומ"צ לפי דעתם ושכלם ("לדעתך"), ע"ד "ונצלתם את מצרים", משא"כ בזמנים שהכסף הי' בידי אוה"ע – הם ניצלו זאת לענינים בלתי רצויים דהיפך הטוב וכו', כמבואר בפרטיות בספרי דברי הימים של המדינה (ואין כאן המקום לדבר בזה בכלל, כי אם רק אודות פעולתם של שני ישראל בזה).
יז. וההוראה מכל זה בעבודת האדם – שעל יהודי לדעת, שהיותו בגלות הוא ענין של חושך והעלם (לינה), ומעמדו ומצבו האמיתי הוא הגאולה האמיתית והשלימה.
ובנוגע לפולין גופא ההוראה היא – שצריכה להיות גם העבודה והפעולות במדינת פולין בפשטות, שאף שצריכים שם רבנים ומורי דרך ואנשים שיחזירום בתשובה וכו', הרי זה צריך להיות דוקא ע"פ דרכי התורה, ובפרט שענין הלינה קשור במיוחד עם התורה – "לא איברי ליליא אלא לגירסא", ובמילא ב"(פה) לין" צ"ל מודגש עוד יותר ענין התורה.
והשלימות דכל בני ישראל היא בזמן הגאולה האמיתית והשלימה, כאשר "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו" ילכו לארץ הקודש, ומשה רבינו (עד משה רבינו שבדורנו – נשיא דורנו) מכריז "קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", ותיכף ומיד ממש.
[אחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה' עד מתי"].
– שיחה ג' –
יח. על הפסוק בפרשתנו "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך", מבואר בלקו"ת שענין זה הי' כדי לבטל את החיצונים שגרמו מניעות ועיכובים על עניני תומ"צ.
ועוד ועיקר – שמיד אח"כ נאמר "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", מצב של מנוחה בתכלית השלימות, כיון שמתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים, ועד לאופן של "רבבות אלפי ישראל" – גילוי השכינה, כפרש"י "שאין השכינה שורה בישראל פחותים משתי אלפים ושתי רבבות", היינו שזהו הענין ד"ובנחה".
וענין זה קשור עם דברי הגמרא שפרשה זו, שיש בה פ"ה אותיות – "פה אל פה אדבר בו", היא ספר בפני עצמו (וכמדובר לעיל). ועד"ז בנוגע לכאו"א מבני ישראל, שמכיון שיש בו בחי' משה – נעשה הענין ד"פה אל פה" גם אצל כ"א מישראל, וממילא הרי הוא נעשה "ספר בפני עצמו", וכמאמר נשיא דורנו שהיהודי הוא רגלים לספר תורה, ובשמח"ת רוקד הספר תורה ע"י רגלי היהודי, היינו שהוא עצמו חלק מהספר תורה.
והרי שמח"ת כל השנה זמנה הוא, שהרי (כפס"ד הרמ"א) "טוב לב משתה תמיד", ובמיוחד כשנמצאים בהתוועדות חסידית, וגם בה רוקדים, ועם ניגון חסידי וכו', ועי"ז נזכה להתוועדות יחד עם כל בני ישראל. וידוע מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו, בשם אדמו"ר הזקן, עד לעצמותו ומהותו ית' – בנוגע לגודל הענין של התוועדות, שבכוחה לפעול יותר ממלאך מיכאל שרן של ישראל.
ובמיוחד בהתוועדות של כו"כ מבני ישראל אשר כאו"א מהם שייך לענין התורה וכמבואר בכ"מ בחסידות שהיום לא קיימים עמי הארץ כבזמן הש"ס, כי כאו"א מבני ישראל יש לו שייכות גלוי' לעניני תורה (עכ"פ לתורה שבכתב שאינה צריכה הבנה), ול"שלהבת עולה מאלי'" – כמדובר לעיל ההוראה בזה; וזהו אבן הבוחן שמעשה של יהודי הוא אמיתי – כאשר הוא באופן ד"עולה מאלי'", "מנפשי' כרע".
ויהי רצון שנזכה תיכף ומיד ל"ויהי בנסוע הארון", הארון כפשוטו יחד עם הלוחות והספר תורה, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
[אחרי שיחה זו הורה לש"ץ לנגן "יה"ר . . שיבנה ביהמ"ק"].
– שיחה ד' –
יט. כנהוג, ובפרט בהתוועדויות בזמן האחרון, אלו שהכינו בקבוקי משקה המשמח יעלו מלמטה למעלה באופן ד"תהא שלהבת עולה מאלי'" (כך שלא יצטרכו לבקשם ולהזכיר להם שוב) ויכריזו אודות ההתוועדויות וכו'.
ונזכה שיהי' אצל כאו"א מישראל הענין ד"שלהבת עולה מאלי'", ובאופן ד"מקשה זהב" – האחדות דכל בני ישראל, בביהמ"ק השלישי שבארץ הקודש.
וכובשים מיד את כל ארץ ישראל, אשר הכיבוש דלעתיד לבא לא יתארך שום זמן (כמו שהי' בזמן יהושע), ובפרט כדאיתא בפוסקים בנוגע לדין פרוזבול שלכאו"א מישראל יש אמה (או ד' אמות) בארץ ישראל גם בזמן הזה.
ולהעיר ש"אמה" ר"ת "אלקינו מלך העולם", שנתגלה מלכותו ית' בכל העולם כולו, "והי' הוי' למלך . . ה' אחד ושמו אחד", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
– שיחה ה' –
כ. [כ"ק אדמו"ר שליט"א חילק את קנקני המשקה, כולל – עבור ה"מלוה מלכה" של "כולל חב"ד". לאחרי חלוקת המשקה וההכרזות – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
בנוגע [מכאן ועד סוף השיחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א. המו"ל] להכולל ידוע מה שכתבו ע"ז רבותינו נשיאינו החל מאדמו"ר הזקן עד לכ"ק מו"ח נשיא דורינו – שישנו ריבוי מכתבים וכבר נדפסו ונתפרסמו.
ויה"ר שנזכה להכולל של כלל ישראל וכמ"ש עוד אקבץ עליו לנקבציו, שאז א) יהי' הכלל גדול שכולל כל הפרטים. ב) שכל אחד מישראל יהי' בבחינת כלל.
ונלך בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו – מתחיל באלה שמשתתפים בהכולל עליו כתב אדמו"ר הזקן באגרות הקודש שלו.
ולהעיר שאגרות אלו הם באגרת הקודש, שהגיע אלינו ונדפס כחלק הרביעי של ספר התניא. ויש לקשר זה עם גאולה האמיתית והשלימה, שהיא גאולה הרביעית, נוסף על המעלה של בית המקדש השלישי, ישנו גם המעלה של גאולה הרביעית שלימות הכסא של ד' רגלים, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
[אח"כ הורה לש"ץ לנגן, וניגן "ניעט ניעט". אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 4:00].
יומן - יום שבת קודש פרשת בהעלותך, י"ט סיון
בקריאת התורה, כשהתחיל הבעל קורא את הפסוק "ויהי בנסוע הארון", נעמד כ"ק אדמו"ר שליט"א ממקומו ונשאר לעמוד עד סיום הקריאה! [היו שקישרו זאת למדובר בשיחת ט"ו סיון ולקמן בהתוועדות – שזהו חומש בפני עצמו וכו'].
כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות ניגנו "שישו ושמחו בשמחת הגאולה".
אחרי שבירך בופה"ג ניגנו "זאָל שוין זיין די גאולה". כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן חתיכת עוגה לילד הקטן מהאחים שאַרף שיחיו, ועודד את השירה בחוזק.
הדיבור בעת ההתוועדות היה בקול רם, ובמיוחד בשיחה א'.
בשיחה א' ביאר כ"ק אדמו"ר שליט"א בהרחבה את ההוראה למעשה בפועל מ"בהעלותך את הנרות" – "עד שתהא שלהבת עולה מעליה", ודייק בכל פרט ממחז"ל זה כשמבאר את הקשר לתוכן הפרשה ולתוכן פרק שני בפרקי אבות וכו', וההוראה – להאיר את העולם כולו באור התורה והמצוות, עד באופן שקיומם יהיה "מאליה" – שהוא עצמו יהיה קדוש בקדושת התורה.
בענין הנ"ל ביאר גם את המעלה ד"עולה" (הליכה) ע"ג עמידה, ובענין זה התבטא באומרו: "ס'דאַרף זיין ביי יעדן מעשה – און גלייך בתחילת המעשה – ניט נאָר אַ חוזק, נאָר אויך אין אַן אופן פון תוקף ועמידה, ביז 'שלהבת עולה מאליה'" [= "צ"ל בכל מעשה – ומיד בתחילת המעשה – לא רק חוזק, אלא גם באופן דתוקף ועמידה, עד 'שלהבת עולה מאליה'"].
בין הדברים דיבר גם על פסוקי "ויהי בנסוע הארון" הנחשבים לחומש בפני עצמו, ועל הפלא שהחומש שלאחריהם פותח בענין שלילי לכאורה – "ויהי העם כמתאוננים". כמו"כ אמר שישנו דבר פלא בלקוטי תורה דפרשה זו, שמבואר ששבעת קני המנורה הם כנגד ז' סוגים בבני ישראל – אך מנויים רק ששה, והתבטא באומרו: "איך מאַטער זיך אין דעם יאָרן..." [= "אני מתייגע בזה שנים..."], והמשיך בחיוך: "ניט מ'דאַרף אַ רחמנות האָבן אויף מיר, אָבער ס'איז דאָ [= לא שצריכים לרחם עלי, אבל ישנו] חוסר שביעות רצון". בהמשך פירט את חמשת התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי שהם כנגד חמשה סוגים בעם ישראל, ובענין זה התבטא באומרו: "און דאָס איז די הוראה לכל אחד ואחת אַז מ'דאַרף וויסן זיין זיך פירן אַזוי ווי ר' יוחנן בן זכאי, און וויבאַלד מ'זאָגט דאָס אים, איז דאָס שייך צו אים" [= "וזוהי ההוראה לכאו"א שצריכים לדעת לנהוג כמו ריב"ז, וכיון שאומרים לו את זה, זה שייך אליו"].
בסיום איחל שנזכה ל"מראה באצבעו ואומר זה" – "זה מעשה המנורה" בביהמ"ק השלישי, ובקשר לזה שמשה רבינו זרק הכיכר לאש ונעשה מנורה מקשה אחת התבטא באומרו: "און משה רבינו גיט דאָס איבער צו יעדן איינעם, און ווען ס'קומט שבת פרשת בהעלותך איז דאָס פועל פעולתו" [= "ומשה רבינו מוסר זאת לכ"א, וכשמגיע ש"פ בהעלותך זה פועל פעולתו"], וכן הזכיר את "אהרן שבדורנו" – נשיא דורנו שגילה את אהבתו לכאו"א והודיע שלא נותר אלא "עמדו הכן כולכם" לקבל פני משיח צדקנו. כמו"כ הזכיר שוב את הר"ת ד"מיד" – משה, ישראל (הבעש"ט) ודוד (מלכא משיחא).
אחרי שיחה זו ניגנו ניגון התוועדות, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בידו הק'.
בשיחה ב' אמר ששבת זו באה בהמשך לט"ו סיון – "קיימא סיהרא באשלמותא", ומזה באים ליום הש"ק ע"י ח"י סיון וטו"ב סיון וט"ז סיון (ד' פעמים ד'), ואלו הם הכנה לשבוע דפרשת "שלח לך מרגלים" – "לך לדעתך", וביאר את הצד החיובי שבשליחות המרגלים.
בהמשך הזכיר את התאריך כ' סיון, באומרו שאמנם רבותינו נשיאינו נהגו שלא להתענות ביום זה, אך במגן אברהם נאמר כי "בכל מלכות פולין" נהגו להתענות, וביאר את שם המדינה "פולין" – "פה לין" מלשון לינת לילה הרומז לגלות, שהיא מקום לבני ישראל בזמן הגלות, והיו ימים בהם חיו שם בני ישראל וניהלו את חצרות הגוים, ולכל גוי היה "מויש'קע" שניצל את כספו לטובת בני ישראל וכו' – אך בכל זאת צריכים לדעת שהגלות הוא ענין של לילה וחושך, והמעמד ומצב האמיתי דבני ישראל הוא בגאולה.
אחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה'", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בחוזק. בקטע שבלי מילים עודד בחוזק רב לכל עבר, וסימן שיחזרו עליו שש פעמים, ובפעם השניה שניגנוהו סימן לחזור עליו ארבע פעמים.
בשיחה ג' דיבר שוב בקצרה על פסוקי "ויהי בנסוע הארון" בהזכירו את המבואר בלקוטי תורה ש"ויהי בנסוע הארון" היה כדי לבטל את המניעות ועיכובים לתומ"צ, ומיד אח"כ באים ל"ובנחה יאמר" – ענין המנוחה, ועד לגילוי השכינה, וסיים שבכל יהודי ישנם אותיות התורה והוא נחשב כספר תורה שצריך לשמוח בו כבשמחת תורה, ואיחל שבקרוב נזכה לארון, ללוחות ולספר התורה בגאולה האמיתית והשלימה.
אחרי שיחה זו שתה מהכוס. אח"כ פנה לכיוון החזן ר' משה שי' טעלישעווסקי והורה לו לנגן "יהי רצון . . שיבנה ביהמ"ק", ועודד את השירה בחוזק. באמצע הורה למשב"ק ר' שלום בער שי' גאַנזבורג לומר "לחיים".
בשיחה ד' הזכיר אודות חלוקת המשקה, באומרו שיעלו מלמטה למעלה באופן ד"שלהבת עולה מאליה", ואיחל שיכבשו מיד את כל ארץ ישראל ברגע כמימרא ובפרט שלכל יהודי כבר ישנה אמה (ר"ת "אלקינו מלך העולם") או ד' אמות באה"ק גם בזמן הזה.
בחלוקת המשקה היו 11 קנקנים, ובין הלוקחים היו 18 התלמידים השלוחים לישיבה בסידני, אוסטרליא. אחרון הלוקחים היה ר' שלום הלוי שי' דוכמאַן – שלקח עבור המלוה מלכה לטובת כולל חב"ד, וכ"ק אדמו"ר שליט"א מזג מהקנקן גם לר' יוסף יצחק הכהן שי' גוטניק (אורח הכבוד במלוה מלכה) ולרב משה יהודה לייב שי' לנדא – גאב"ד בני ברק (הנואם האורח במלוה מלכה).
בסיום חלוקת המשקה (לא התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן את ניגון ההקפות כרגיל, אלא) פתח בשיחה חמישית אודות כולל חב"ד (בקשר עם המלוה מלכה הנ"ל), בה הזכיר שישנם ריבוי מכתבים על הכולל – החל מאדמו"ר הזקן ועד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, ואיחל שנזכה ל"כולל" דכלל ישראל ונלך לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
אחרי שיחה זו פנה שוב לר' משה טעלישעווסקי – שהתחיל "ניעט ניעט ניקאַוואָ", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בידו הק' בחוזק.
אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה (לא ניגנו את ניגון ההקפות לרלוי"צ ז"ל).
ההתוועדות הסתיימה בשעה 4:05 לערך.