בס"ד. התוועדות ש"פ כי תבוא, כ"א אלול ה'תנש"א
– שיחה א' –
[כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות ניגנו "כתיבה וחתימה טובה". אחרי שבירך על היין ניגנו "זאָל שוין זיין די גאולה", ובהמשך לזה אמר]:
א. ענין זה קשור גם עם פרשת השבוע – "כי תבוא אל הארץ", ביאת כל בני ישראל לארצנו הקדושה בגאולה האמיתית והשלימה.
וענין זה הוא בהתחלת הפרשה, שמרמזת (ויותר מרמז) על כל הענינים שבהמשך הפרשה, וכפי שהוא בכל דבר מסודר, שהתחלה אמיתית כוללת את כל ההמשך, וזאת אפילו אצל לא-יהודים, ועאכו"כ אצל בני ישראל – אפילו בענינים ד"דרכיך" (שאע"פ שגם בזה צריך להיות "דעהו" – מכל מקום הרי זה "דרכיך"), ועאכו"כ בעניני תורה[1].
[ובפרט בנוגע לקריאת התורה בציבור, שהיא ענין של קביעות, וכמארז"ל שעוד בימי משה רבינו "תיקנו להם שיהו קורין בשבת . . וקורין בשני . . וקורין בחמישי . . כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה", כשם שאי-אפשר לשהות ג' ימים בלי מים (ש"אין מים אלא תורה"), וממילא אין די בקריאת התורה משבת לשבת – כיון שאז יעברו ב"פ ג' ימים בין קריאה לקריאה. אך בזה גופא – הקביעות דש"ק היא עוד יותר מהקביעות דשני וחמישי, דבשני וחמישי אין זו הפעם הראשונה שקוראים – כיון שכבר היתה הכנה לזה מהקריאה דשבת במנחה (כפי שעומדים לקרוא עתה); משא"כ בש"ק – זו הפעם הראשונה שקוראים את כל הפרשה מתחילתה ועד סופה, וכמדובר בארוכה בימים שלאחרי זה.
ב. והנה, כשם שבמשל (מים), הרי הטעם על זה שהאדם יכול להתאפק עד שלשה ימים (כששתה ביום הראשון) הוא (לא מפני שביום השני והשלישי אינו זקוק למים כלל, אלא) בגלל שעדיין ישנה פעולת המים ששתה לפני זה, (אלא שלאחרי שלשה ימים הוא זקוק למים טריים) – עד"ז הוא בנמשל, שאין הכוונה שפחות מג' ימים אפשר להיות בלי תורה, אלא שע"י קריאת התורה שלפני זה נמשך ופועל לימוד התורה בכל הג' ימים.
ומכאן לימוד והוראה כללית בגודל ההכרח שאצל כאו"א יהי' לימוד התורה בכל יום ויום, שיהודי לא ילך אפילו יום אחד בלי תורה (ולימוד כדבעי – חידוש בתורה, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" עד חדשים ממש, שזהו גם הביאור בזה ש"מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" – אף דלכאורה גם מקרא מגילה הוא תלמוד תורה, ועד שמברכין לפני זה ברכה מיוחדת).
וע"פ ציווי התורה "ושננתם לבניך" ("תלמידים קרויין בנים") ו"הוכח תוכיח את עמיתך", מובן שעל כאו"א החובה לפעול ולהשפיע גם על יהודיים אחרים להוסיף ולקבוע עתים בכל יום ויום ללימוד התורה, וכן בנוגע לקיום המצוות, כולל ובמיוחד מצות תלמוד תורה ש"כנגד כולם". ובפרט שדוקא ע"י הקשר לתורה שייך קיום המצוות, כי דוקא ע"י הלימוד יודעים איך לקיים את המצוות.
וענין זה הוא גם בנוגע לעם הארץ, שהוא יהודי שלם בקיום התומ"צ (כהכוונה ברוב המקומות בש"ס), והחסרון היחיד שלו (שהוא חסרון גדול, כמו שהפליגו חז"ל בכמה מקומות) הוא בלימוד התורה – שאינו תלמיד חכם, ואין בו חסרון בנוגע לתורה עצמה.
ועד שהוא (גם) עם הארץ למעליותא – שהוא חלק מהעם שבזכותם ושבילם נברא הארץ, ש"כל אחד ואחד חייב (חייב דייקא, לא רק היתר אלא גם חיוב ככל שאר החיובים שבתורה) לומר בשבילי נברא העולם", דבפשטות זה קאי על כאו"א מישראל באיזה מעמד ומצב שיהי', גם עם הארץ.
והרי הענין ד"בשבילי נברא העולם" הי' (בפשטות) גם קודם מתן תורה וקודם הציווי על לימוד התורה, וכמארז"ל עה"פ "בראשית ברא" – "ב' ראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית", שעם היותם בגלוי שני ענינים (ב' ראשית) שונים, הרי הם מתאחדים במלה אחת ("בראשית"), כי לאמיתתו של דבר הם מציאות אחת ויחידה, שכאשר מדברים על יהודי, יהי' מי שיהי' – נכלל גם ענין התורה, שזוהי מציאותו האמיתית, וכאשר מדברים על תורה – הרי מציאותה האמיתית היא ישראל, וכפשטות הענין – שהתורה עצמה אומרת ריבוי פעמים "דבר אל בני ישראל" וכיו"ב. ולכן "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".
ג. והדגשה מיוחדת בזה – בעמדנו בחודש אלול ("אני לדודי ודודי לי"), שהוא חודש החשבון על העבודה של כל השנה הקודמת וחודש ההכנה לשנה הבאה, ובמילא מודגש אז במיוחד גודל העילוי בעבודתו של כל יהודי – כיון שהעבודה בחודש זה נוגעת לכל השנה שעברה וכל השנה הבאה.
ובהדגשה יתירה בעמדנו בי"ב ימים האחרונים של חודש אלול, שהם "יום לחודש" כנגד י"ב חדשי השנה שעברה; ואין זה רק בכל יום – אלא בכל רגע ורגע מהיום, שמזה מובן היוקר והחשיבות של כל רגע בימי חודש אלול, כיון שהעבודה ברגע זה נוגעת לחודש שלם.
ומזה לימוד והוראה לכאו"א מישראל בנוגע לגודל היוקר של כל רגע ורגע בחייו, ובפרט בחודש אלול, ועד שכאשר פוגשים יהודי אפשר לומר לו (והוא הדבר די נחוץ, ואדרבה – זהו הדבר החשוב ביותר שיש לומר לו) – שהענין העיקרי שדובר בהתוועדות זו הוא גודל יוקר הזמן במשך כל חודש אלול, ובפרט בי"ב הימים האחרונים שבו (כנ"ל), ובמילא יש לנצלו בתכלית השלימות!
וכשם שהוא בנוגע לעצם עבודתו של כל יהודי – שגם בהתחלת העבודה כלולה כל ההמשך והשלימות דהעבודה (ע"ד "סוף מעשה במחשבה תחילה") – עד"ז הוא גם בנוגע לכל רגע ורגע בחייו של יהודי, שגם אם אין זה אלא רגע אחד, ועד לרגע הראשון שבהתחלת העבודה – צריך להרגיש שהעבודה ב"רגע" זה הוא ענין הכי גדול, שזה כבר כולל את כל ההמשך והשלימות דכל זמן עבודתו שלאחרי זה (כנ"ל), עד "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" ועד "מאה ושמונים שנה"[2], ועד לחיים נצחיים, כיון שתיכף ומיד באה הגאולה.
ד. והנה, בהמשך פרשתנו מדובר על הבאת הביכורים, שענין זה נאמר בנוגע לכאו"א מישראל שנקרא בשם "ביכורים" (כמ"ש "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם"), והיינו שמציאותו של כל יהודי – שבשבילו נברא כל העולם – היא דוגמת "ראשית" ומובחר פרי האדמה, שעליו להביאו לבית המקדש למסרו להקב"ה.
ובענין זה מודגש ומתבטא גודל חשיבותו, שבחו ויוקרו של כאו"א מישראל – שבשבילו, בשביל יהודי יחיד זה, נברא כל העולם עולו (כנ"ל ס"ב), אף שגם עולם זה, הרי להיותו עולמו של הקב"ה, הוא ענין יפה ונעלה ביותר ויש בו הרבה שבחים, כדמצינו בסידור ברכות רבות בנוגע לכו"כ מחלקי ועניני העולם (ועאכו"כ על כל העולם כולו).
והרי סידור הוא ספר השוה לכל נפש, אנשים, נשים וטף, וגם לילדים קטנים, וכמדובר כמ"פ הנחיצות בדבר שלכל ילד וילדה צריך להיות סידור משלהם, שבו מופיעים כל אותיות הא"ב – שעי"ז הוא יודע שהוא שייך לא רק לאותיות של שמו, אלא לכל כ"ב אותיות התורה והנקודות. וישנם סידורים (עד שישנו סידור של דף אחד בלבד) שבהם ישנם רק הברכות והתפילות הנוגעות לילדים (ה"ביכורים" משאר הענינים), ואחד מתפילות אלו היא הברכה על המזון – "בריך רחמנא אלקנא וכו'", ש"רחמנא" הוא ענין הרחמים, שקשור במיוחד לילד – כיון שהוא גדל ע"י הרחמים של כל אלו שמסביבו, החל מהוריו ומחנכיו וכו', ולכן כשהקב"ה (מקור הטוב והחסד) משפיע לו לחם וכו', הרי הילד מתארו במדת הרמנות.
ועד שישנה סברא בפוסקים, שהשם "רחמנא" דינו כדין שם משמות הקדושים שבלה"ק (אע"פ שהוא בלשון ארמית, אלא שנלקח מלשון "רחמים" בלה"ק).
ה. ומזה למדים הוראה הכי עיקרית וכללית בנוגע לחייהם ועבודתם של כאו"א מישראל, באיזה מעמד ומצב שיהי', האנשים, הנשים והטף:
מכיון ש"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (כנ"ל), מובן גודל ההפלאה והחשיבות של חיי ועבודת כל יהודי, כלומר שגם כאשר מדובר בעבודתו של ילד קטן, וגם כאשר יהודי (מאיזו סיבה שתהי', שאינה תלוי' בו ואינה באשמתו ח"ו, כי אם מפני שהקב"ה העמידו בדרגא תחתונה זו) הוא במעמד ומצב של ילד ברוחניות הענינים, שלכאורה הוא שייך רק להתחלה של כל ענין בעבודת השם – עליו לדעת שאותה התחלה וענין אחד ויחיד (שלכאורה אינו אלא עבודה ופעולה "קטנה" ("אַ קלייניקייט"), הן בגשמיות והן ברוחניות) שבו הוא עוסק, יש בזה יוקר וחשיבות מרובה, מכיון שזוהי העבודה והפעולה שלו, שבשביל זה נברא כל העולם כולו! ולכן הוא "מונח" ושקוע בזה בכל מציאותו ("ער לייגט זין אַריין אין דעם מיטן גאַנצן שטורעם").
ועד לענין ד"ביכורים" – שעליו להיות מונח בענין זה בדיוק כמו בביכורים בפשטות – שהיו מביאים אותם לירושלים בתהלוכה, ובראשם הי' פר (מלך שבבהמות) שקרניו מצופות זהב וכו'. ויתירה מזו – בכל ענין שהוא עושה, עליו לדמות ("זיך פאַרשטעלן") כאילו הוא עושה זאת בארץ הקודש ובירושלים עיה"ק ובביהמ"ק, ושם הוא מביא את הביכורים לכהן!
ועד (כפי שממשיך בכתוב) "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך" – כלומר, שע"י הבאת הביכורים לביהמ"ק נעשה אצל האדם הענין ד"וענית ואמרת", שהוא מודה להקב"ה בקול רם. ובענינינו – דאף שלכאורה יש מקום לומר שעיקר ההדגשה כאן היא על הבאת הביכורים לביהמ"ק, "אל הכהן אשר יהי' בימים ההם", מכל מקום אומרת התורה שבהבאת הביכורים לביהמ"ק מודגשת בעיקר פעולתו של יהודי זה שמביא את הביכורים, כיון שזהו "קרבן" שלו שהוא מביא להקב"ה, ולכן בעת הבאת הביכורים – הרי "וענית ואמרת" את כל התהלות והתשבחות המבוארות בהמשך הכתובים, ודוקא מתוך שמחה וטוב לבב (כהסדר בהבאת הביכורים שצריכה להיות מתוך שירה ושמחה וכו').
ואף שמסביב עומדים עדה שלימה מישראל, אשר ביניהם נמצאים גם יהודים עם זקנים לבנים ("אידן מיט ווייסע בערד"), ומלומדים גדולים בחכמת התורה ורגילים גדולים בקיום מצוות בהידור (כפי שהילד רואה על הנהגותיהם ולבושיהם), הרי כולם שותקים כדי לשמוע את דבריו של ילד קטן ("אַ פיצל קינד") המכריז – "וענית ואמרת"! ואין זה שאיש איננו נמצא שם – שהרי ישנם מסביב אנשים רבים, ועד ל"הכהן אשר יהי' בימים ההם".
ו. ואף שאין זה אהרן הכהן (אלא "אין לך אלא כהן שבימיך"), ואפילו לא "בני אהרן הכהנים", החל מאלעזר שמילא את מקומו (שגם הוא למטה מדרגת אהרן) – מכל מקום מובן שזוהי דרגא נעלית ביותר.
ולהעיר מהשייכות של אלעזר הכהן לחודש אלול – דמכיון שאהרן הכהן נפטר בחודש אב, הרי נשיאות אלעזר התחילה בחודש אלול (ואף שאהרן נפטר כבר בר"ח אב – הרי ר"ח כולל את כל ימי החודש, וממילא מובן שכל ימי חודש אב קשורים עם אהרן הכהן, ורק החל מחודש אלול הרי זה קשור עם אלעזר).
וענינו של חודש אלול הוא (כמשל רבינו הזקן) – שאז "המלך בשדה", ומקבל את כאו"א מישראל בסבר פנים יפות ו"מראה פנים שוחקות לכולם", ומקבל את כל הבקשות של בני ישראל בכל עניניהם (כיון שהוא רוצה ומתחנן ומחכה שיבקשו), החל מהבקשה לכתיבה וחתימה טובה לכאו"א מישראל, ועד לבקשה העיקרית – הגאולה האמיתית והשלימה.
ומדוע מחכה אליהם הקב"ה? מכיון שברצונו לקיים את כל הבקשות תיכף ומיד, שלזה צריך את התפילות והבקשות דבני ישראל. והקב"ה ממלא זאת באופן ד"טרם יקראו ואני אענה" – שמכיון שנמצאים במעמד ומצב ד"יקראו", הרי אין צורך שיהי' "יקראו" בפועל, אלא תיכף ומיד נעשה "אענה" ובאה הגאולה.
ובפרט שהקריאה והבקשה מבני ישראל (בפועל) בענין ד"עד מתי" כבר היתה לפני זה כו"כ פעמים (ואין זה "טרם יקראו") – אלא שמכיון שהקב"ה מחדש את העולם יש מאין בכל רגע ורגע, הרי גם בקשה זו היא בכל פעם דבר חדש, ובאופן דחידוש גמור – כאילו היתה זו הפעם הראשונה שבני ישראל חושבים ומדברים ומבקשים על הגאולה.
ז. ע"פ כל הנ"ל מובנת גם ההוראה השני' שיש להפיק מפרשת השבוע, ותיכף מהתחלתה – "כי תבוא":
נתבאר לעיל (ס"א) שהתחלת כל (דבר ו)פרשה כוללת את כל המשך ושלימות הענין הבא לאחרי', וכפי שהוא בעבודת האדם – שגם התחלת עבודתו כוללת בתוכה את כל השלימות שבעבודה (כנ"ל ס"ה).
וענין זה מודגש במיוחד בהתחלת פרשה זו – "כי תבוא אל הארץ", שענינה בעבודה – שגם כאשר יהודי עומד רק בהתחלת עבודתו, במחשבה, בדיבור ובמעשה, וגם כשאין זה אלא רגע אחד בהתחלת העבודה, הרי דבר זה עצמו הוא (תיכף ומיד) בבחי' "תבוא אל הארץ וירשתה וישבת בה", מכיון ש"בשבילי נברא העולם".
וכאמור – בכל ענין שהאדם עושה צריך להיות ניכר שזהו הענין דביכורים, וכמ"ש בהמשך הכתובים "ושמת בטנא . . ולקח הכהן הטנא מידך", שבזה מודגש שהוא מוסר את הביכורים להקב"ה, ומביא את הטנא "אל הכהן אשר יהי' בימים ההם" בבית המקדש.
[ולהעיר ממ"ש בספרים ש"טנא" ר"ת טעמים, נקודות, אותיות – כל עניני התורה. וענין הטעמים הוא ששרים בהם את התורה (שנקראת שירה כמ"ש "כתבו לכם את השירה הזאת"), ועד שישנם טעמים בכל כ"ד כתבי הקודש, כולל הטעמים דספר תהלים, שיש לו שייכות מיוחדת לתורה – כיון שמתחלק לחמשה ספרים כמו חמשה חומשי תורה; וכן בנוגע לחלוקה לשבעה ("חצבה עמודי' שבעה") ע"י פרשת "ויהי בנסוע הארון" והספר שלפני זה ולאחרי זה – גם בתהלים מצינו החלוקה לשבעה ימי השבוע].
ולהוסיף, שגם בזה מודגש גודל מעלת ויוקר העבודה של כאו"א מישראל בכל מעמד ומצב שיהי', ואדרבה – בענין ד"טנא" מצינו מעלה מיוחדת כשמדובר על "עני" ו"קטן" (ברוחניות, ע"ד הנ"ל), כמבואר במשנה שהסלים של כסף וזהב של העשירים מוחזרים אליהם, ודוקא בנוגע ל"סלי נצרים של ערבה קלופה" של העניים – הרי "הסלים והביכורים ניתנים לכהנים".
ח. ועוד והוא העיקר, שנעשה תיכף ומיד "תבוא אל הארץ" בפשטות – כפי שהפרשה נקראת "תבוא" (בלי הקדמת "כי"), לשון הבטחה, ועוד יותר – שנעשה תיכף ומיד לשון עבר (ומה שבכתוב איתא "כי" – אין זה ספק ח"ו, אלא לשון סיפור דברים), ועד "וירשתה וישבת בה" – כיבוש וחלוקת הארץ.
ואח"כ מדובר על הענין דביכורים "וענית ואמרת", ואח"כ מדבר באריכות אודות הענין דגלות מצרים – דאע"פ שמעמדו ומצבו הוא במצרים וגבולים (דרגא הכי תחתונה ברוחניות), מכל מקום גם בהיותו במעמד ומצב זה הוא שייך לביכורים ולהודאה להקב"ה! אלא שההודאה להקב"ה אינה על עצם הענין ד"מצרים" אלא על היציאה והגאולה ממצרים באופן שנגאלו גם כל הענינים הטובים שהיו שם, אשר זהו התוכן האמיתי ד"גאולה" – גירוש וביטול הענינים הבלתי רצויים דגלות (עד באופן שלא נשאר מהם שום רושם כלל), ובירור וגאולת הענינים הטובים שבגלות.
ועד"ז בנוגע ליציאה מהגלות אל הגאולה – שההודאה היא על היציאה מהגלות, אלא שבזה נכללים גם כל הענינים הטובים שבגלות – שהגלות עצמה משתנית ("ווערט איבערגעשטעלט") ונעשית גאולה.
וזהו אמיתית ענין התשובה – "לאתבא צדיקיא בתיובתא", וכמארז"ל "מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר", ועי"ז נולדו בנים ובנות עוסקים בתומ"צ. ואף ש"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" – הרי הכוונה היא שסדר העבודה אינו יכול להיות כך, אבל כאן מדובר לאחרי שהקב"ה כבר הכניס את בני ישראל בגלות, שזהו החטא והפשע הכי גדול – שבנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה יהי' במקום שאינו סמוך על שולחן אביו! ולכן צריך להיות ענין התשובה – בירור והפיכת הגלות ע"י עבודת בני ישראל.
ואף שידוע פתגם נשיאי ישראל (שציוו להדפיסו ולפרסמו), ש"לא ברצוננו גלינו מארץ ישראל ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל" – הרי כל זה הוא במצב של ימות החול, משא"כ כשנמצאים במצב של שבת, ועד"ז בחודש אלול בכלל, שענינו של חודש אלול וכללות עבודתו הוא – "אני לדודי ודודי לי" (ר"ת אלול), שענין זה הוא גם בימי החול של חודש אלול ועאכו"כ בשבתות שבו – הקשר וההתאחדות דכאו"א מישראל עם הקב"ה, "ישראל וקוב"ה כולא חד" – הרי בכוחם לפעול את בירור והפיכת כל הענינים, גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!
ואז מתגלית שייכותו של כאו"א מישראל כפי שהוא נמצא במעמדו ומצבו הוא ("אני") אל הקב"ה באופן ד"דודי" – הידידות והאהבה ("ליבשאַפט") דבני ישראל להקב"ה, ועי"ז שבני ישראל מרגישים שייכות להקב"ה כפי שהוא בבחי' "דודי", הרי זה פועל ג"כ את האהבה דהקב"ה לבני ישראל; וכן לאידך – שע"י האהבה דהקב"ה לבני ישראל בבחי' "דודי" נעשית גם אהבת בני ישראל להקב"ה – כיון ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", לב אדם העליון לאדם התחתון, ולב אדם התחתון לאדם העליון.
והענין דלב קשור לתורה (שזוהי מציאותו האמיתית של כל יהודי, כנ"ל ס"ב), שמסתיימת באות למ"ד – "לעיני כל ישראל", ומתחילה באות בי"ת – "בראשית" – אותיות "לב", והיינו שכאשר יהודי עוסק בכ"ב אותיות התורה ע"י עשר כוחות נפשו, נעשה יחד הענין דל"ב, וע"י הקשר דבני ישראל עם התורה נעשה גם שלימות הקשר עם עצמותו ומהותו ית' – "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד".
ט. וזהו גם מה שממשיך בכתוב שדוקא ע"י הענין דמצרים נעשה יעקב "לגוי גדול עצום ורב", שגם בהיותם בתוך ארץ מצרים עבדו ישראל את עבודתם בשלימות, מתחיל מיעקב וי"ב השבטים, ועד שבנוגע אליהם הוא התהלות והתשבחות דיעקב אבינו, החל מהענין ד"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – שיעקב אמר זאת לאחר ששאל את בניו אם יש בהם מישהו שאינו הולך בדרכו, וענו לו "שמע ישראל (ישראל סבא) ה' אלקינו ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד".
וכיון שמי"ב השבטים יצאו ויוצאים כל בני ישראל עד סוף כל הדורות, הרי ענין זה (ש"אין בלבנו אלא אחד") נמשך מהם לכאו"א מישראל בתכלית השלימות בכל מקום ודרגא ובכל הדורות, ובפרט בדור זה שהוא הדור האחרון דהגלות והדור הראשון דהגאולה.
ועד"ז גם ביעקב – שכולל את כל נשמות ישראל בכל הדורות, שעי"ז נעשה תיכף ומיד ש"שפתותיו דובבות" של יעקב, לא רק במקום בו הוא נמצא – במערת המכפלה וכיו"ב, אלא שנמשך ופועל בחיים חיותו בעלמא דין – כיון שתיכף ומיד באה הגאולה, והולכים יחד עם יעקב אבינו ועם עצמות ומהות ית' ("והשיב לא נאמר אלא ושב") לארצנו הקדושה.
ועוד והוא העיקר – והוא עיקר כל העיקרים – שע"י עבודת כאו"א מישראל נעשה בפשטות "כי תבוא אל הארץ" בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו תיכף ומיד ממש עוד ביום הש"ק זה, וזוכים להביא ביכורים להקב"ה בביהמ"ק השלישי בפשטות בגשמיות, שמביאים לו את הביכורים ע"י שמביאים לנציגו ולבא-כח שלו – הכהן, ועד"ז "מאן מלכי רבנן" (שבנוגע אליהם הוא מ"ש הרמב"ם "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו").
וכאמור נעשה "וענית ואמרת", ועי"ז נעשה "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" – שהשקפה זאת מהפכת את כל שאר ההשקפות שבכל מקום בתורה לטובה, ועי"ז נעשה אדרבה – "וברך את עמך את ישראל", השפעת הברכה לכאו"א מישראל בכל הענינים, והברכה הכי גדולה והכי עיקרית והכי חשובה – ברכת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
"והקיצו ורננו שוכני עפר" ומשה ואהרן עמהם, ועאכו"כ "הכהן אשר יהי' בימים ההם" – שבדורנו הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, וכך הקב"ה נעשה באופן של "יוסף" – "יוסיף אדנ-י שנית ידו וגו' ומאיי הים" – חצי כדור התחתון, בו אנו נמצאים עתה.
ובמיוחד בעמדנו בשנת "הי' תהא שנת נפלאות אראנו", שקשורה עם לשון הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", דקאי בפשטות על הגאולה האמיתית והשלימה; ויהי רצון שמ"לשון הכתוב" יומשך זה במעשה בפועל ממש.
ובפרט בעמדנו בסיום השנה – בחודש אלול, שאז הוא החשבון להשלים את כל עניני העבודה שנחסרו (מאיזו סיבה שתהי') במשך כל השנה ד"נפלאות אראנו" (חכמה), וזהו גם חודש ההכנה לשנת "נפלאות בינה" (שלבינה יש שורש בפ"ע, וביתר שאת ויתר עוז משורש החכמה).
ועד שנעשה היחוד דחכמה ובינה (חכם בבינה), שזהו היחוד דשמש ולבנה – שיחוד שמשא וסיהרא הוא הענין ד"קיימא סיהרא באשלמותא", שהי' בהתחלת שבוע זה, בט"ו באלול; ויום זה קשור גם עם ט"ו באב (דכל ימי הט"ו שבכל החדשים קשורים זה בזה, ועאכו"כ ט"ו אלול), שבודאי כבר מאז הי' מחילה וסליחה וכפרה וכו', ובפרט בשבת שלאחרי זה, שהוא גם הכנה ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
י. ועוד והוא העיקר – שההוראה מהתוועדות זו (ובפרט שהיא מתקיימת בבית שמקדשים בו תורה, תפילה ומעשים טובים) היא (כנ"ל), שעל כאו"א לדעת שכל עניניו, הן במחשבה הן בדיבור והן במעשה, אפילו הענין הקטן ביותר והזמן הקטן ביותר, כולל כל עניני העולם (החל מנפשו הבהמית וחלקו בעולם, ושאר חלקי העולם – דומם, צומח, חי ומדבר) – צריך להיות באופן דביכורים שמביאים לביהמ"ק, עד "וענית ואמרת" – שמבלי הבט על כל הנמצאים שם, דוקא הוא ה"עונה ואומר" ("דוקא ער ווערט דער זינגער און דער זאָגער")!
וזאת "לפני ה' אלקיך", לשון יחיד – לא "אלקיכם" וכיו"ב (כבכמה מקומות), כיון שבנדו"ד עיקר ההדגשה הוא על שייכותו של הקב"ה לכאו"א מישראל בחיים שלו, גם בתור איש יחיד ופרטי, "אלקיך" – כוחך וחיותך; ומקדים לזה את שם הוי' – מלשון מהוה, ו"הוי'" נעשה אצלו בבחי' "אלקיך" (כוחך וחיותך).
וכשם שביכורים הם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל בלבד (החל מ"גפן ותאנה" ועד "זית שמן ודבש" – תמרים) – עד"ז בביכורים דבני ישראל ישנם שבעת המדות דכאו"א (שבעה שערים), אשר בשבעת מדות אלו משתבחת ארץ ישראל ותורת ישראל (כמ"ש בתורה "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"); וכל זה אינו נהמא דכסופא ח"ו, דאף שהוא מביא זאת לכהן, הרי זה קרבן שלו.
ובפשטות – שתיכף ומיד באה הגאולה האמיתית והשלימה (שמיד ברגע שלאחרי זה – או כבר ברגע הראשון – נעשה תכלית השלימות של הגאולה), שאז יהי' "לכה דודי לקראת כלה" (הקב"ה לכנסת ישראל). וזאת אומרים עוד ביום הששי (כנגד אלף הששי שבו נמצאים עתה).
ואז "תבוא אל הארץ . . וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית . . וענית ואמרת", ועוד לפני זה – נעשים כל ענינים אלו בעבודת כאו"א מישראל, ש"וענית ואמרת לפני ה' אלקיך" – יהודי מכריז בכח התורה: "בשבילי נברא העולם", בשביל יהודי אחד ויחיד ("פאַר איין און איינציקן איד")!
ו"בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו", "וארו עם ענני שמיא", כל בני ישראל יחד לארץ הקודש ("תבוא אל הארץ") ולירושלים עיה"ק ולהר הקודש ול"מקדש אדנ-י כוננו ידיך";
ושם בביהמ"ק מביאים את הביכורים בפשטות, עד "וענית ואמרת" – תהלות ותשבחות על זה שכבר הגיעה הגאולה (שאע"פ שבפרשתנו אינן מפורשות אלא רמוזות – אז יאמרו זאת בפירוש), ועד לסוף כל התהלות ותשבחות – "כל הנשמה ("חלק אלוקה ממעל ממש", ופועלת גם על נפש הבהמית) תהלל י-ה הללוי-ה", "על כל נשימה ונשימה", וכמו שכל אחד אומר בתחילת היום "מיד כשניעור משנתו" – "מודה אני לפניך וכו'".
ושם גופא נמצאים בקדש הקדשים, יחד עם אבן השתי' (ש"ממנה הושתת העולם", היינו שמשם נמשכים כל הענינים לכל העולם) ולוחות ראשונות ולוחות אחרונות ושברי לוחות, ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.
[אחרי שיחה זו ניגנו "עד מתי"].
– שיחה ב' –
יא. בהמשך לאמור לעיל, יש להזכיר שוב בנוגע להוראה והשליחות שיש לקחת משבת פרשת תבוא על כל השנה כולה ועל כל הזמנים (ובפרט בעמדנו בחודש אלול, שהוא חודש החשבון של השנה שעברה וחודש ההכנה לשנה הבאה).
והיינו שכל פרטי מציאותו וחייו של כאו"א מישראל בכל מקום וזמן, הן במחשבה, הן בדיבור והן במעשה – הם באופן של "ביכורים", דהיינו שאת הדבר המובחר ביותר הרי הוא נותן להקב"ה, ומדמה שהוא נמצא עתה בביהמ"ק (הראשון או השני, ועד"ז עתה – בביהמ"ק השלישי), ונותן זאת "אל הכהן אשר יהי' בימים ההם" (כנ"ל ס"ה).
וכל זה לאו דוקא בעניני תורה ומצוות, אלא גם בענינים של "דרכיך" – מכיון ש"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", דהיינו שבכל האמירות שלו צריך להיות מודגש הענין ד"בשבילי נברא העולם", כי כאמור, מאחר שזהו החיים והעבודה שלו, המחשבה והדיבור והמעשה שלו – הרי למרות היותו "קטן" בדרגתו, עליו לדעת, ויתירה מזו – להרגיש ("ער דאַרף דאָס דערהערן, און נאָכמער – דאָס פילן") שדבר "קטן" זה בחייו הוא "ביכורים" המובאים לביהמ"ק!
ואח"כ "וענית ואמרת" – שהכהן דימים ההם וכל היהודים הנמצאים אז בביהמ"ק עומדים מסביבו ומחכים שיאמר מה פעל בנוגע לעצמו וחלקו בעולם, ובמיוחד בנוגע ליהודים אחרים (מכיון שזהו המחשבה, דיבור ומעשה שלו).
וזאת "לפני ה' אלקיך" – מלבד הפירוש הפשוט שהוא ליד ה' אלקיך, הרי גם "לפני" לשון פנימיות, היינו שכל יהודי נמצא בתוך הפנימיות של "ה' אלקיך" (כביכול), כיון שכאו"א מבני ישראל הוא "חלק אלוקה ממעל ממש" (כהוספת אדמו"ר הזקן בתניא). ואע"פ שכל העולם נברא ע"י הקב"ה, הרי כל שאר עניני העולם הם רק אמצעי שע"י מגיעים לתכלית, משא"כ בני ישראל (והתורה) הם התכלית עצמה בעצם מציאותם, וכנ"ל שכל העולם נברא "בשביל התורה ובשביל ישראל" (אף שבריאת העולם היתה לפני מתן תורה).
ועד שאין זה שני "בשביל", כי גם מציאות התורה (וכן ארץ ישראל) היא בשביל ישראל – כפי שהתורה עצמה מעידה "דבר אל בני ישראל" וכיו"ב, אשר מזה מובן שכל הדברים שהם "בשביל" מביאים לתכלית ונקודה אחת – המציאות דישראל!
וע"י רגע אחד יהודי יכול לפעול על כל העולם והדורות שלאחרי זה ("ישראל מקדשינהו לזמנים"), וכן בנוגע למקום – על חלקו בארץ ישראל (שלכאו"א יש חלק "בהר ובשפלה ובנגב ובעמק"), ובכל הענינים – דומם צומח חי ומדבר.
וכאמור, כל זה הוא בכל הזמנים: לא רק כשהוא עומד בתפילה ("דע לפני מי אתה עומד" – לפני עצמותו ומהותו ית'), ולא רק בזמן לימוד התורה ועשיית מצוה, אלא בכל רגע ורגע במשך כל היום כולו, גם כאשר האדם עסוק ב"מעשיך" ו"דרכיך", הרי בכל פרט ופרט בחייו צריך לצייר ולהרגיש שזהו ענין ד"ביכורים" בביהמ"ק!
וכן בימים – שענין זה הוא לא רק ביום ראשון בשבוע ("יום אחד"), או בשבת (מעין "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"), אלא גם באמצע ימי השבוע; ולא רק בימי השבוע דחודש אלול, אלא גם בכל יום ויום דכל השנה כולה.
וכל זה צריך לחדור בו באופן ד"סוף מעשה במחשבה תחילה", שתכלית כל המעשים הוא לקיים רצון ה', ועד "עשה רצונך כרצונו", כמ"ש בפרקי אבות, שהתחלת הפרק שאומרים היום הוא "הסתכל בשלשה דברים" – מחשבה, דיבור ומעשה, ובכל ג' הענינים דתורה, עבודה וגמילות חסדים.
וזאת בהתאם למנהג חב"ד, שנוהגים כפי ה"יש נוהגין כך כל שבתות הקיץ", שיש לומר הפירוש בזה – שה"יש האמיתי" (עצמות ומהות) מורה[3] לומר זאת "כל שבתות הקיץ"! וענינו של "קיץ" הוא – זמן בישול הפירות, שאח"כ היהודי אוסף אותם אליו, שלכן בסיום הקיץ הוא "חג האסיף" (שבו נאמר ג"פ שמחה ד"בתלת זמני הוי חזקה", משא"כ בחג השבועות הקשור עם זמן מתן תורה נאמר רק פעם אחת).
וכאמור, ההוראה הנ"ל נוגעת לכל יהודי, ואין זה נוגע באיזה זמן ובאיזה מקום הוא נמצא, דמכיון ש"מה' מצעדי גבר כוננו" – עליו לדעת שכל מקום בו הוא נמצא הוא קשור עם ביהמ"ק ("מקדש אדנ-י כוננו ידיך"), ועליו לפעול בו ענין הביכורים, ואח"כ "וענית ואמרת", בשירה ובזמרה כפי שצריך להיות ענין הביכורים; ועי"ז נעשה (כמ"ש בהמשך הפרשה) "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל" לכאו"א מישראל בכל עניניו, ועד לענין העיקרי – הגאולה.
ועוד והוא העיקר, שתיכף ומיד (עוד בשבת זו) נעשה הענין ד"תבוא אל הארץ" בפשוטות (וכאמור, ה"כי" אינו לשון ספק, אלא לשון סדר זמנים – ואף שהגאולה היא למעלה מסדר זמנים וכל הסדרים, הרי זה גופא נמשך בתוך גדרי הזמן).
וענין הגאולה נעשה ענין של עבר – כיון שהגאולה כבר הגיעה ("איז שוין געקומען"), ותיכף ומיד נמצאים כולם יחד מתוך אחדות ישראל "כאיש אחד בלב אחד", "וארו עם ענני שמיא" בארץ הקודש ובירושלים עיה"ק ובהר הקודש ובביהמ"ק ובקודש הקדשים, "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו", ותיכף ומיד ממש.
[אחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה'". אח"כ הורה לש"ץ שי' לנגן "יה"ר . . שיבנה ביהמ"ק"].
– שיחה ג' –
יא. נוסף על האמור לעיל, הרי – כמדובר בהתוועדויות שלפני זה – יש לדאוג שיהי' לכאו"א בכל מקום ומקום את צרכי החג, הן הצרכים הגשמיים והן הצרכים הרוחניים, החל מצרכי ראש השנה ("אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו"), ועד"ז צרכי חג הסוכות והימים שבינתיים, ולפני זה – צרכי כל חודש אלול וימי הסליחות המתחילים במוצש"ק זה, כדי שכאו"א מהזקוקים יוכל אח"כ לומר סליחות כדבעי.
ובפרט בקביעות שנה זו – דמכיון שצ"ל סליחות לכל הפחות ד' ימים, מתחילים סליחות שתי שבתות לפני ראש השנה, "כפליים לתושי'"; ואף שמובן שגם כשאומרים סליחות רק ד' ימים (כבקביעות כמה שנים) המחילה וסליחה וכפרה היא בשלימות, מכל מקום כאשר אומרים סליחות ב' שבתות הרי זה באופן נעלה יותר [ובפרט לפי מנהג אחינו הספרדים לומר סליחות במשך כל חודש אלול, וכן בעשי"ת שלאחרי זה (אמנם מנהג חב"ד אינו כן, כידוע הפתגם שעשי"ת אינם זמן של אמירה אלא זמן של עשי')].
יב. ונוסף על זה יש להזכיר שוב את הענין דביכורים, שעל כאו"א לדעת, לצייר ולהרגיש שכל עניניו, במחשבה, דיבור ומעשה, הם ביכורים שעליו להביאם להקב"ה.
ועד "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך" – שכל יהודי צריך להרגיש שבכל מחשבה, דיבור ומעשה שלו – הוא חושב, מדבר ועושה "לפני ה' אלקיך", ולפני "הכהן אשר יהי' בימים ההם", שעומד ומחכה לשמוע מה אומר יהודי זה המביא את הביכורים!
ועוד והוא העיקר – שלאחרי שכבר קראו פרשה זו בתורה, נעשה "תבוא אל הארץ" בפשטות, ומביאים לביהמ"ק ביכורים בפשטות ובגשמיות בגאולה האמיתית והשלימה, עוד קודם המשך וסיום ההתוועדות (שהרי עומדים אני לאחרי תחילת ההתוועדות – באמצעה).
ויתירה מזה – מכיון שכבר קראו זאת היום, הרי "דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה", שהפירוש בזה הוא שאצל הקב"ה גם הדיבור הוא כבר באופן דמעשה, ועד שמהדיבור נמשך הענין במעשה בפועל, שכל הענינים קיימים ברוחניות: כבר נתקיים "תבוא אל הארץ וירשתה וישבת בה", "ולקחת מראשית כל פרי האדמה . . וענית ואמרת", ועד שיש את כל הענינים ב"מזומן" ממש (בלשון העולם), באופן שנמשך וחודש ב"חלק אלוקה ממעל ממש", בעולם הממשות.
וכמדובר כמה פעמים שבזמננו זה כבר נגמרו כל הענינים, וישנו כבר הענין דצחצוח הכפתורים ו"עמדו הכן כולכם", והדבר היחידי שצריך להיות הוא גילוי הדבר – שירד למטה בגשמיות, שזה לוקח "רגע כמימרא"!
ובפשטות – שתיכף ומיד באה, נמשכת ומתגלית הגאולה עוד במקום זה, בברוקלין, ושם גופא – ב"סעווען סעווענטי", כפי שה"עולם" מכנה זאת ("ווי דער עולם רופט דאָס אָן"), ושם גופא – בבית זה שמגדלין בו תורה, תפילה ומעשים טובים, ובו עבד כ"ק מו"ח אדמו"ר את עבודתו במשך עשר שנים רצופות.
ויהי רצון שתיכף ומיד תהי' הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שהוא יהי' ב' ענינים – מלך וגם רב, וכפי שראינו את ב' הענינים אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.
יג. וכאמור, ע"י הביכורים נעשה "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" שמהפכים את כל שאר ההשקפות בכל התורה כולה, בחי' "אתהפכא חשוכא לנהורא", וכן בנוגע להמשך הפרשה – שמתגלים גם החסדים הנסתרים (נוסף על הגלויים), ע"פ הידוע בביאור הסוגיא הידועה במסכת מועד קטן, שסיומה (במשניות) בפסוק "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים" (שאפשר להזכיר זאת בשבת, אף ש"אין עצב בה", כי מדובר על הפיכת ענין העצב לשמחה).
ומפרשתנו ממשיכים בפרשת נצבים, ובפרשת האזינו – שנעשה הענין ד"האזינו השמים ואדברה" בכאו"א, שהוא קרוב לשמים ורחוק מהארץ, למעלה גם מישעי' הנביא, ע"י שמגלה את בחי' משה שבקרבו, וכמ"ש בתניא עה"פ "מה ה' אלקיך שואל מעמך".
ועד סיום הספר – "לעיני כל ישראל", שעינים הם מהז' שערים באדם, ועי"ז מגיעים תיכף ומיד לשבעה או שמונה (או פחות או גם יותר) השערים בביהמ"ק, כמבואר הדעות במסכת מדות; ולפני זה ישנה מסכת תמיד שבה מדובר אודות העבודה בביהמ"ק, וסיומה "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
ובפרט ע"י שאלו שהכינו משקה המשמח יעלו כרגיל מלמטה למעלה, ויבארו ויסבירו את החלטותיהם ופעולותיהם הטובות הקשורים בתורה, עבודה וגמילות חסדים, ומהם יראו וכן יעשו, ובודאי שכבר החליטו בנוגע לכל ענינים אלו. וכאמור, העיקר הוא שידאגו שלכאו"א מבני ישראל יהיו את צרכי החג, וכמ"ש "ושלחו מנות לאשר אין לו".
ועוד ועיקר, שתיכף ומיד הולכים כל בני ישראל – נשמות בגופים ללא הפסק, ואדרבה – ניתוסף בבריאות הגוף והנשמה, עוד לפני תפילת מנחה וקריאת התורה שלפני זה, ולפני סיום ההתוועדות, לארץ הקודש ולירושלים עיה"ק ולהר הקודש ולביהמ"ק ולקדש הקדשים, ו"בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו".
[אחרי חלוקת המשקה התחיל לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל. אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 3:55 לערך].
______________
[1] בהנחה אחרת: לא בענין ד"דרכיך", דאף שגם בזה צריך להיות "דעהו" הרי זה נראה "דרכיך", משא"כ בנדו"ד הרי זה בנין התורה.
[2] בהנחה אחרת: שמונים שנה, עד למאה ועשרים שנה.
[3] בהנחה אחרת: ו"יש" זה מתקשר ומתאחד עם "יש האמיתי", ובהתאם ל"יש האמיתי" נעשית גם ההנהגה למטה ("יש נוהגין").
יום שבת קודש פרשת תבוא, שבת סליחות, כ"א אלול – נ"א שנה לחנוכת 770
להתוועדות ירד כ"ק אדמו"ר שליט"א בשעה 1:35 לערך, כשהקהל מנגן "כתיבה וחתימה טובה".
אחרי ברכת בופה"ג, התחיל ר' י.כ. לנגן את הניגון "זאָל שוין זיין די גאולה". כ"ק אדמו"ר שליט"א ענה "לחיים" לקהל, וכן עודד בידו הק' מפעם לפעם לעבר הקהל.
הדיבור בעת ההתוועדות היה בקול, ובפרט באמצע.
שיחה א' ארכה שעה וחמש דקות – מהשעה 1:45 עד השעה 2:50! כ"ק אדמו"ר שליט"א פתח מיד בהמשך לניגון הגאולה שניגנו לפני כן – אשר "תבוא" הוא הוא ענין הגאולה, וגולת הכותרת של שיחה זו היתה בענין דעבודת כאו"א מישראל בכל עניניו באופן ד"ביכורים", ובזה האריך רבות.
כשאמר שבש"ק זו היא הפעם הראשונה שקוראים את כל הפרשה כולה, התבטא באומרו: "וכמדובר בהתוועדות שלאחרי זה".
בקשר לביכורים, היתה ג"כ אריכות שלימה בענין חינוך ילדי בני ישראל, ושיהיה להם סידור באיזה אופן שיהיה, ועד לסידור של דף אחד בלבד אשר שם מודפסים ברכות, ואחת מהן היא הברכה על המזון – "בריך רחמנא אלקנא", וביאר את ברכה זו. כשאמר שכל יהודי נקרא בשם "ביכורים", התבטא באומרו: "און פון דעם איז פאַרשטאַנדיק די גרויסקייט פון שבח און יופי פון כל אחד ואחת מבני ישראל" [= "ומזה מובן גודל השבח ויופי של כאו"א מבנ"י"]. כמו"כ התבטא באומרו: "און דאָס איז די הוראה פון פרשת תבוא, אַ איד דאַרף וויסן זיין אַז ער דאַרף בריינגען ביכורים" [= "וזוהי ההוראה מפרשת תבוא, יהודי צריך לדעת שהוא צריך להביא ביכורים"].
בענין הנ"ל דיבר על גודל החשיבות של כל פעולה הקטנה ביותר של יהודי, ואפילו של ילד קטן, שבשביל פעולה זו נברא כל העולם כולו, ולכן "ער לייגט זיך אַריין אין דעם מיטן גאַנצן שטורעם" [= "הוא שקוע בזה עם כל ה'סערה'"], ועד שצריך "זיך פאַרשטעלן" [= "לדמיין"] כאילו הוא מביא את הביכורים לכהן בביהמ"ק.
אח"כ דיבר על זה שצ"ל "וענית ואמרת", ובזה היו כו"כ ענינים וביטויים כשמתאר בארוכה את סדר הבאת הביכורים אל הכהן, והתבטא באומרו שהילד מביא זאת לכהן, "און אַלע וואָס שטיין אַרום עם, וואָס צווישן זיי איז דאָ אידן מיט ווייסע בערד, און אַ גרויסער מלומד בחכמת התורה, אַ גרויסער רגיל בקיום המצוות, און אַלע שווייגען און הערן זיך צו צו עם – אַ פּיצל קינד", [= "וכל העומדים סביבו, שביניהם ישנם יהודים עם זקנים לבנים, ומלומד גדול בחכמת התורה, רגיל גדול בקיום המצוות, וכולם שותקים ומקשיבים לו – ילד קטן"], ולקראת סיום השיחה הזכיר זאת שוב באומרו: "וואָס דוקא ער ווערט דער זאָגער און דער זינגער" [= "שדוקא הוא נעשה האומר והשר"]!
בענין הגלות וגאולה היו ג"כ כו"כ ענינים וביטויים, ובין הדברים אמר: "און דאָס איז דער [= וזהו ה] חטא ופשע הכי גדול וואָס מ'לאָזט אַ אידן אין [= שמשאירים יהודי ב] גלות", במקום שאינם סמוכים על שולחן אביהם! בנוגע ליציאה מהגלות אל הגאולה, אמר שזה נכללים כל הענינים הטובים שבגלות, שהגלות עצמה "ווערט איבערגעשטעלט" [= "משתנית"] ונעשית גאולה.
כמו"כ התבטא כ"ק אדמו"ר שליט"א בענין הזעקה "עד מתי" שזהו באופן ד"טרם יקראו ואני אענה", ובפרט שהבקשה ד"עד מתי" כבר היתה כו"כ פעמים (ואין זה "טרם יקראו") – אלא שמכיון שהקב"ה מחדש את העולם מאין ליש בכל רגע ורגע, הרי גם בקשה זו היא בכל פעם דבר חדש.
בהמשך האריך בר"ת דאלול – "אני לדודי ודודי לי", וכן התבטא על כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו באומרו שהוא "הכהן אשר יהיה בימים ההם". כמו"כ הזכיר שוב את הר"ת דשנת תשנ"ב – "נפלאות בינה".
בחמש דקות האחרונות של השיחה היו עיניו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א עצומות, ואת השיחה סיים במילים: "ועוד והוא העיקר, ותיכף ומיד ממש".
אחרי שיחה זו ניגנו את הניגון שעל המילים "עד מתי", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בידו הק' מפעם לפעם לכל הכיוונים, כשידו הק' מורמת אל-על. כמו"כ עודד בידו הק' כמה פעמים לעבר האחים נימאָטין שיחיו, שישבו על מקום אביהם ר' חיים יוסף דוד ע"ה. באמצע נתן חתיכת עוגה לילד הקטן מהאחים שאַרף שיחיו, ומיד לאחר מכן הניף את ידו הק' לעידוד השירה.
שיחה ב' ארכה 25 דקות לערך, מהשעה 3:00 עד השעה 3:25 לערך, ובה דיבר בהמשך לאמור לעיל, ואמר את ההוראות למעשה בפועל בהתאם למדובר בענין הביכורים – לתת את הדבר המובחר מכל פרטי מציאותו להקב"ה, ולא רק בעניני תומ"צ אלא גם בעניני העולם ("בכל דרכיך דעהו"); "ער דאַרף דאָס דערהערן, און נאָכמער – דאָס פילן" [= "הוא צריך לקלוט זאת, ויתירה מזו – להרגיש זאת"] שאפילו הדבר הכי קטן בחייו הוא "ביכורים".
בין הדברים הזכיר את הענין ד"מחה ה' אלקיך דמעה מעל כל פנים", כשמקשרו עם הפסוק "השקיפה". כמו"כ הזכיר את פרק ג' מפרקי אבות שלומדים בשבת זו, במשנה הראשונה – "הסתכל בשלשה דברים", והתבטא באומרו שאמירת פרקי רבות בשבתות הקיץ הוא בהתאם למנהג חב"ד, שנוהגים כפי ה"יש נוהגין כך כל שבתות הקיץ", ויש לומר הפירוש בזה – שה"יש" האמיתי (עצמות ומהות) מורה לומר זאת "כל שבתות הקיץ"!
גם בסיום שיחה זו, בחמש דקות האחרונות של השיחה היו עיניו הק' עצומות, ובתוך הדברים התבטא באומרו שתומ"י נעשה ענין הגאולה לענין של עבר, כיון שהגאולה "איז שוין געקומען" [= "כבר הגיעה"]. את השיחה סיים במילים: "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו, ותיכף ומיד ממש".
אחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה'". [ובהקדמה: פה בעת הניגון היתה שמחה גדולה כראוי וכיאה לניגון על הקאַפּיטל של כ"ק אדמו"ר שליט"א, ובמיוחד שגם הפסוקים של הניגון הם בענין הגאולה, אולם מעבר לכל זה – להעיר שזו שבת השלישית שכ"ק אדמו"ר שליט"א מעודד בחוזק בידיו הק' בעת שמנגנים ניגון זה, וכמו"כ מיד לאחר מכן מורה לחזן שי' לנגן "שיבנה, כדלקמן].
הקהל ניגן בעוז ובהתלהבות את הניגון, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בחוזק בידו הימנית הק' או השמאלית לכל הכיוונים ברציפות, ולפתע הניף את שתי ידיו הק' בבת אחת בתנועות רצופות, וכמובן שהקהל יצא מגדרו. הפעם היה הסדר שונה: בתחילה הניף את ב' ידיו הק' באופן שמניפן 4-5 פעמים ואח"כ מניחן על השולחן. כך זה נמשך 7-8 פעמים, אולם לאחר מכן הניף את ב' ידיו בתנועות מורמות אל-על ברציפות כ-15 פעמים, וכמובן שאי אפשר לתאר את השמחה כלל.
ועוד דבר מיוחד: כשהגביר כ"ק אדמו"ר שליט"א את תנועות ידיו הק', היה זה בתנועה (בלי המילים) שבסוף הניגון, וכשהגיעו לסיום הניגון – הפסיק לרגע ומיד התחיל שוב כסימן לחזור על הקטע, וחזרו על הקטע כ-10 פעמים למשך זמן רב באופן ספונטאני ומיוחד מאוד, כשבכל פעם מפסיק ומתחיל שוב כנ"ל.
מספר הפעמים שהניף כ"ק אדמו"ר שליט"א את ב' ידיו הק' היה באופן ד"חדל (הסופר) לספור כי אין מספר", ועכ"פ היה זה כשישים פעמים!
אח"כ רמז כ"ק אדמו"ר שליט"א בראשו הק' לחזן ר' משה שי' טעלישעווסקי לנגן "יהי רצון . . שיבנה ביהמ"ק", ואחרי שכל הקהל הצטרף – עודד בידו הק' לכל הכיוונים.
שיחה ג' ארכה כ-10 דקות, מהשעה 3:30 עד השעה 3:40. בתחילת השיחה הורה על סיפוק צרכי החג לכאו"א מישראל (והתבטא שכך יוכל הנצרך לומר סליחות במנוחה), ואח"כ דיבר אודות הסליחות שמתחילים לאומרם ממוצש"ק זה במשך שבוע שלם, והשנה נמצא שיש שתי שבתות בחודש אלול בקשר עם ימי הסליחות. כמו"כ הסביר את מנהג חב"ד שאומרים סליחות רק בסיום חודש אלול – בשונה ממנהג אחבנ"י הספרדים שאומרים זאת במשך כל חודש אלול.
היו כמה ביטויים בענין הגאולה: אמר שהדבר היחיד שצריך להיות הוא גילוי הדבר למטה, ברגע כמימרא, שהגאולה נמשכת ומתגלית למטה כאן בברוקלין – "און אין 'סעווען סעווענטי', ווי דער עולם רופט דאָס אָן" [= "וב'סעווען סעווענטי', כפי שהעולם קורא לזה"]. כשהזכיר בקשר למשיח צדקנו שהוא יהיה הן רב והן מלך, אמר שזהו כפי שראינו את ב' הענינים אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו!
בסיום השיחה הזכיר אודות חלוקת המשקה, ואת השיחה סיים במילים: "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו".
אחרי שיחה זו שתה כ"ק אדמו"ר שליט"א מהכוס, ובינתיים העמיד הריל"ג על השולחן שבעה קנקני משקה, והגישם לכ"ק אדמו"ר שליט"א. סדר החלוקה היה כרגיל.
בין המקבלים היו: ר' מנחם נחום שי' גערליצקי שלקח עבור סיום הלכות ברמב"ם, א' שלקח עבור פעולות ברוסיא וא' שהכריז בהתלהבות בשפת הרוסית עבור פעולה בנחלת הר חב"ד עבור יהודי רוסיא.
כשאחרון הלוקחים קיבל, ביקש כ"ק אדמו"ר שליט"א מהריל"ג שיגיש עוד קנקן – כי רוצה לתתו לבנו החתן אהרן שי' גראָנער. כ"ק אדמו"ר שליט"א ענה "לחיים" לאחרון הלוקחים, ומזג לריל"ג (שבנו טרם ניגש) ואמר לו: "פאַר די חתונה, זאָל זיין [= בשביל החתונה, שתהיה] בהצלחה רבה, בשעה טובה ומוצלחת" ונתן לו את הקנקן [נוסח אחר: אמר לו: "וואו איז אַייער זון? היינט באַנאַכט איז דאָך די שבע ברכות, זאָל זיין בהצלחה רבה, ובשעה טובה ומוצלחת" (= "איפה בנך? היום בלילה הוא הרי השבע ברכות, שיהיה בהצלחה וכו'")].
אח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל.
בינתיים ניגש החתן הנ"ל, וכ"ק אדמו"ר שליט"א לקח את הקנקן מהריל"ג ומזג לחתן, ונתן לו באומרו: "זאָל זיין [= שיהיה] בהצלחה רבה" [נוסח אחר: "בשעה טובה ומוצלחת"], והקהל המשיך לנגן.
אח"כ ניגש הריל"ג לכ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר אודות האחים נימאָטין שיחיו הנוכחים בהתוועדות (כנ"ל). כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה לו להגיש קנקן נוסף, והאחים עלו על הבימה וכ"ק אדמו"ר שליט"א מזג לכ"א מהם ונתן את הקנקן לא' מהם, ואמר להם פעמיים: "פאַנאַנדערטיילן פאַר [= לחלק בשביל. ב"ח ורמי"י: טיילן [= לחלק] ל] עליית הנשמה". אח"כ המשיכו לנגן עוד משך זמן קצר, וכ"ק אדמו"ר שליט"א טעם מה"מזונות" וענה לקהל "לחיים", ועודד לעבר זה שהכריז מקודם ברוסית.
כשסיימו לנגן, היה כ"ק אדמו"ר שליט"א עוד באמצע האכילה, ואז הפסיק והזכיר בחיוך רחב אודות אמירת ברכה אחרונה.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 3:55.