בס"ד. התוועדות ש"פ נצבים, כ"ח אלול ה'תנש"א
– שיחה א' –
[כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות ניגנו "כתיבה וחתימה טובה". אחרי שבירך על היין ניגנו "זאָל שוין זיין די גאולה"].
א. נמצאים אנו בתוך ג' ימים לראש השנה (שחל ביום שני בשבוע), החל משבת זו, שבנוגע לכמה ענינים מצינו שג' ימים רצופים נחשבים לענין אחד ולרגע אחד, וממילא מובן שענינו של ר"ה מתחיל כבר בשבת זו:
ענינו של ראש השנה הוא יום בריאת אדם הראשון, שמיד כשנברא הכריז בכל הבריאה – ופעל כן בפועל ממש – "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו", נוסף על זה שגם ע"י עצם בריאתו נפעל עד"ז בכל העולם, שהרי אדם הראשון הי' יציר כפיו של הקב"ה, היינו שנוסף על זה ש"ויפח באפיו נשמת חיים" – הנשמה שניתנה בו מלמעלה, הרי גם (ולכל לראש) גופו הי' יציר כפיו של הקב"ה.
ואע"פ שגופו הי' "עפר מן האדמה", הרי אדרבה – ע"י ה"ויפח באפיו נשמת חיים" בגופו של אדה"ר נפעל כמו"כ בכל יסוד העפר – וממילא בכל היסודות שהרי יסוד העפר הוא יסוד כל היסודות ("הכל הי' מן העפר"), כל הבריאה כולה – שניכר בכל הבריאה ה"נשמת חיים" שבה, שכל מציאותה מתהוית ע"י הקב"ה. ועאכו"כ ע"י עבודתו של אדה"ר שהכריז כאמור "בואו נשתחוה גו'", שעי"ז המליך את הקב"ה על כל העולם ופעל בכל הבריאה כולה את ההשתחוואה והביטול להקב"ה – "הוי' מלך גאות לבש".
ו"הימים האלה נזכרים ונעשים" – מר"ה בפעם הראשונה נמשך ענין זה בר"ה דכל שנה ושנה, ואדרבה – כל שנה הרי זה באופן נעלה יותר, ועד לעלי' אמיתית שהיא באין ערוך, ובמכ"ש וק"ו מזה שעל עבודת כל אחד נאמר שצריך להיות "מעלין בקדש", עאכו"כ בנוגע לאדה"ר יציר כפיו של הקב"ה.
וזהו ענינו של ר"ה – יום בריאת אדה"ר – שאז נעשה החידוש בכל הבריאה ע"י עבודת האדם, באופן ד"חדשים" ממש; וכמאחז"ל "אשר ברא אלקים לעשות – לתקן", היינו שאפילו כפי שניכר בגלוי בבריאה ש"ברא אלקים", הרי הבריאה היא דוקא באופן כזה שיהודי ממשיך בה ע"י עבודתו ענין נעלה יותר מלמעלה מהשתלשלות, "לעשות – לתקן".
וכאמור, בעמדנו בתוך ג' ימים לר"ה, נמצאים אנו כבר בתחילת הענין. ויתירה מזו – "סוף מעשה במחשבה תחילה", היינו, שה"סוף מעשה" דר"ה נמצא כבר עתה ביום השבת באופן ד"מחשבה", ובמחשבה גופא – "מחשבה תחילה".
וכידוע שיום השבת בערך לימות החול הוא בדוגמת מחשבה בערך לדיבור ומעשה, שהרי גם דיבור הוא דרגא בלבושי האדם השייך למעשה הבריאה, "עקימת שפתיו הויא מעשה", ועאכו"כ למעלה – שמדיבורו של הקב"ה נעשה מיד מעשה בפועל, וכפי שאומרים בפרקי אבות דשבת זו "בעשרה מאמרות נברא העולם" במעשה בפועל (וכדלקמן ס"ב); משא"כ מחשבה היא דרגא עליונה ופנימית יותר בלבושי הנפש, שמובדל ממעשה הבריאה.
וזהו גם כללות החילוק בין הבריאה כפי שהיא מצד עצמה והחידוש הנפעלת בה ע"י פעולתו של האדם בר"ה – שהבריאה כשלעצמה היא בבחי' דיבור, "ויאמר אלקים יהי אור" וכיו"ב, שלכן דרגת העולם מצד עצמה היד במדידה והגבלה, ופעולת וחידוש האדם בבריאה הוא – המשכת וגילוי בחי' מחשבה שלמעלה ממדידה והגבלה.
ב. ויש להוסיף שהחידוש שנפעל ע"י עבודת האדם בבריאה מודגש גם בשני הפרקים בפרקי אבות שלומדים בשבת זו, פרקים ה'-ו':
בפרק ה' מתחילים "בעשרה מאמרות נברא העולם", דקאי על העולם כפי שהוא מצד הבריאה בבחי' הדיבור (אף ש"עשרה עשרה הכף", שהעשרה מאמרות הם כנגד עשרת הדברות); ומזה באים אח"כ לפרק ו': "שנו חכמים בלשון המשנה", ד"לשון המשנה" קאי על עבודת האדם בלימוד התורה (שלמעלה מהבריאה) – תושבע"פ, ובזה גופא "לשון המשנה" שהיא לשון הלכה דוקא, שגם במה ששנו חכמים (שאינה משנה) ניכרת פעולת המשנה שעי"ז נעשית "גאולה לעולם" (כמאחז"ל בזה), היינו שע"י עבודת האדם נעשית הגאולה מכל מדידות והגבלות העולם – "עשרה מאמרות", דאף ש"עשר ולא תשע" הרי זה ממעט ג"כ "ולא אחד עשר", וע"י עבודת האדם נמשך בעולם ענין שלמעלה מהעולם – "אחד עשר".
ולהוסיף, שענין זה מרומז גם בצירוף ב' הפרקים ה'-ו' בשבת זו לפרק אחד [ולהעיר מהשקו"ט הידועה בזה, האם אומרים את משנת "כל ישראל" ו"ר' חנני' בן עקשי'" ב' פעמים או פעם א' בלבד – קודם ב' הפרקים ובסיום ב' הפרקים, מפני ששניהם נחשבים לפרק אחד] – שהרי ה' ו-ו' יחד הרי זה "אחד עשר", המורה על ענין שלמעלה מהשתלשלות הנמשך (ע"י עבודת האדם) בעולם ש"נברא בעשרה מאמרות".
ובלשון הפסוק – "אחד עשר יום מחורב", היינו ש"חורב" מצד עצמו, דקאי על מעמד הר סיני ומתן תורה כפי שניתנה מלמעלה – הרי זה באופן דעשרת הדברות דוקא, וע"י עבודת האדם שהחלה "מחורב" – נפעל הענין ד"אחד עשר", שנמשך ומתגלה בבריאה ענין שלמעלה הימנה.
וכפי שמצינו שכבר בעת מתן תורה, ומיד לאחר הדיבור הראשון הי' ענין העבודה אצל בני ישראל – "פרחה נשמתן"[1], שאז, אופן עבודה זה הי' תכלית השלימות בעבודה, להיותו לפני הציווי על שלילת עבודה זו גבי נדב ואביהוא לאחר מכן; משא"כ לאחרי הציווי, הרי תכלית השלימות בעבודת האדם (וממילא גם התחלת העבודה) היא דוקא ע"ד עבודתו של אהרן הכהן, שביחד עם זה שענינו הוא "בכל עת יבוא אל הקודש" (כמדובר בהתוועדות שלפני זה) – הרי ראו בפועל בכניסתו לקדש הקדשים (שלמעלה ממדידה והגבלה) איך שהוא (בלשון חז"ל) "יוצא בשלום מן הקודש"[2], נשמה בגוף גשמי דוקא.
וממנו נמשך ע"ד ובדוגמת זה לכל בני ישראל שהיו מלוין אותו בצאתו מן הקודש, ומעין זה – שגם הם זכו לראות בעלותם לרגל (עלי' אמיתית) ענינים הכי נעלים בכל חלקי ביהמ"ק, כולל קדש הקדשים, וביחד עם זה כפי שזה מתלבש בענינים גשמיים בביהמ"ק, עד ללחם הפנים שהי' צריך להיות לחם גשמי דוקא.
ולהוסיף שגם בפרשת לחם הפנים מודגשת עבודת האדם דוקא, שכן אף שעיקר המכוון בפרשה הוא שיהא הלחם הפנים כדרוש, הרי התחלתה היא דוקא ב"ולקחת סולת" (כפי שאמרו בשבת), דקאי לכל לראש על משה רבינו שכל התורה נאמרה לו בתחילה, ועד"ז לכאו"א מישראל – שבזה מודגשת מציאות ועבודת האדם.
ג. ויש לקשר כל זה גם עם פרשתנו, פרשת נצבים:
התחלת הפרשה היא "אתם נצבים" (ולא "נצבים אתם" וכיו"ב), היינו שהעיקר הוא ה"אתם", וה"נצבים" אינו אלא פרט ב"אתם" (ואח"כ ממשיך ומונה בכתוב את כל העשר סוגים דבני ישראל, כנגד עשרה מאמרות) שבזה מודגשת במיוחד מציאות האדם, ועבודת האדם.
ולכן מפרשת "אתם נצבים" באים לפרשת "וילך" (שהרי ברוב השנים נצבים-וילך מחוברין, ועד כדי כך שיש צורך בסימן מיוחד בשנה שהם ב' פרשיות) – כי עי"ז דוקא נעשה האדם, ועי"ז כל העולם כולו, בבחי' "וילך", הליכה אמיתית לדרגא נעלית יותר שהיא באין ערוך, שזהו ע"י עבודת האדם דוקא.
וזהו גם ההמשך דפרשת "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי", שלשון "האזנה" הוא מקרוב ו"שמיעה" מרחוק – שע"י עבודת האדם הרי הוא מהלך לדרגא נעלית כזו שהוא "קרוב לשמים ורחוק מן הארץ", ויתירה מזו – הוא למעלה גם מן השמים, שהרי השמים מאזינים (ושומעים) לדבריו, היינו שהשמים לגביו הם בבחינת "מקבל".
ולהעיר משיחת נשיא דורנו הידועה אודות גודל החביבות דלימוד שירת האזינו; וכמובן גם מזה שהרמב"ם מביא בהלכות תפילה (לאחרי ההתחלה "מצות עשה להתפלל בכל יום", ואח"כ ממשיך באריכות גדולה ובריבוי הלכות, שכל פרט ופרט בזה, כולל מספר ההלכות וכו', הוא מדויק בתכלית) ש"יש מקומות שקורין שירת האזינו", והרי ספר הרמב"ם הוא ספר הלכות, וממילא לשונו הוא "בלשון המשנה", כמ"ש הרמב"ם שלשון המשנה הוא קצר וברור.
[ועפ"ז יש לומר שזהו גם הטעם הפנימי לזה שהרמב"ם קרא לספרו בשם "משנה תורה" – נוסף על הטעם הגלוי בזה כמ"ש הרמב"ם "לפיכך קראתי שם חבור זה משנה תורה לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תושבע"פ כולה" – משום שספרו נכתב ג"כ "בלשון המשנה", לשון ההלכה, קצר וברור].
ד. והנה, ענין ההלכה שבתורה שייך במיוחד לכל הנ"ל – החידוש שנעשה בבריאה ע"י עבודת האדם – שבפרטיות יותר הרי זה ע"י לימוד הלכות דוקא, כמאחז"ל עה"פ "הליכות עולם לו" – "אל תיקרי הליכות אלא הלכות". ובהקדמה:
ידוע בכללי הלימוד ש"אל תיקרי" אינו מפקיע וממעט את הפירוש הפשוט בפסוק (כדמצינו עד"ז בלימודים אחרים), אלא שישנם שני הענינים יחד, היינו שהכתיב נשאר בשלימותו, אלא שקריאתו ("תיקרי") צריכה להיות כפי האופן שהתושבע"פ מגלה, שזה נעשה הפירוש הפשוט והגלוי של הפסוק.
ומזה מובן לעניננו, שלאחרי שישנה מציאות של עולם עם כל הנהגותיו ("אַ פאַרטיקע וועלט"[3]) בתכלית השלימות – "הליכות עולם", צריך יהודי לדעת שתכלית בריאתו ומציאותו בעולם זה היא בכדי "לעשות – לתקן", שיפעול ויחדש במציאות העולם, שענין זה נעשה בגלוי ("תיקרי") ע"י "הלכות", שעל-ידם דוקא מתתקן העולם, שהליכות העולם יתנהגו ע"פ הלכות התורה.
ו"הלכות" דייקא – משום שתיקון העולם ע"י חלק הרמז שבתורה בלבד אינו אפשרי (כ"כ), משום שהעולם הוא דבר ממשי; וכמו"כ ע"י שקו"ט שבתורה לא ניתן לתקן את העולם, משום שאדרבה – מאז מתן תורה נעשה העולם במעמד ומצב ד"(ארץ יראה ו)שקטה", שזהו מעמד ומצב דמנוחה דוקא, היפך הענין דשקו"ט.
ואע"פ שהבריאה נמצאת תמיד בב' תנועות הפוכות – "רצוא ושוב", הרי ידוע שכבר ב"רצוא" נכלל ה"שוב", וכמו"כ ב"שוב" נכלל ה"רצוא" [וכפי שנגלה במתן תורה (שאז נעשה "ארץ . . שקטה" כנ"ל), שאז נתגלה מעשה מרכבה – "החיות רצוא ושוב"], וממילא אין זה שולל את המעמד ומצב ד"שקטה".
וממילא מובן, שדוקא ע"י הלכות התורה פועלים ב"הליכות עולם" – "לעשות – לתקן".
ה. בכל זה מתווסף גם מצד יום השבת עצמו, לאחרי שאמרו כבר אתמול בקידוש "ויכולו . . אשר ברא אלקים לעשות". ולהעיר ש"ויכולו" הוא גם מלשון "כל", שענין זה נפעל בכל מציאות הבריאה, בכל פרטי', ובזה נכללים כל האופנים שבזה, ובלשון הידוע – "בכל מכל כל", ששלשתם יחד הם בגימטריא "קבץ", הקשור לגאולה האמיתית והשלימה (כמדובר בהתוועדות שלפני זה).
וממילא נעשה תיכף ומיד הענין ד"קבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ" – שקשור גם למתן תורה שאז הי' הגילוי דמעשה מרכבה (כנ"ל ס"ד), ד' רגלי המרכבה (ועד שעד"ז נמשך בבני ישראל למטה בחלוקתם לד' דגלים) – קיבוץ גליות בתכלית השלימות "בכל מכל כל", שכל אחד ואחת מבני ישראל בכל מקום ומקום מתקבצים יחד
– משום שהאופן שרוצים לפעול את הגאולה הוא – לא להסתפק ברוב בלבד, אלא כל בני ישראל, וכל פרטי הבריאה כולה נכללים בקיבוץ גליות, כולל גם אלו שהם במעמד ומצב ד"האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", או להיפך – אובדים במצרים ונדחים בארץ אשור, רחמנא ליצלן, עד שלא נשאר אף יהודי אחד בגלות ח"ו.
ולהעיר שענין זה מודגש גם בפרשתנו – "אתם נצבים היום כולכם".
ו. ובשבת גופא – הרי זה שבת סליחות, שמורה במיוחד על תשובה עילאה הכי נעלית שלמעלה מן העולם; שהרי כל שבת ענינה תשובה עילאה, ועאכו"כ שבת סליחות, כפי שנקראת בלשון בני אדם – מלשון "אדמה לעליון" – וע"פ מנהג ישראל, וכמו"כ נקראת בסידור השוה לכל נפש, אנשים, נשים וגם טף, וכמו"כ בלוחות השנה, נוסף על זה שבאמירת הסליחות בפעם הראשונה מדגישים שאמירתם היא "במוצאי מנוחה", שבזה מודגשת שייכותם ליום השבת, שאז נעשית אמיתית ושלימות ענין התשובה.
ועאכו"כ בעמדנו בשבת השני' דסליחות כבקביעות שנה זו – "כפליים לתושי'" בענין הסליחות (הכוללים ג' ענינים ד"סלח לנו כו'", אף שבשבת אין אומרים סליחות, הרי זה מפני שאז נפעלים כל הענינים מצד עצם השבת ללא צורך באמירה בפה), ו"מיני' מתברכין כולי יומי", החל מיום ראשון בשבוע הנקרא בכתוב בשם "יום אחד" וכפירוש המדרש בזה "שבו הי' הקב"ה יחיד בעולמו" (ודוגמתו בכל יום ראשון בשבוע – שהוא בדוגמת יום ראשון לששת ימי בראשית בפעם הראשונה), ואח"כ יום השני, יום ראש השנה, שבו מיתוסף העילוי שנפעל בעולם ע"י עבודת האדם (שנברא בראש השנה) בהמשכת וגילוי מלכות הקב"ה בכל הבריאה כולה ("ה' מלך גאות לבש") – לגבי ה"יום אחד" שלפני זה, וכנ"ל בארוכה.
ומזה ממשיכים אח"כ עד ל"שבת שובה", שאז נעשית שלימות התשובה שלאחרי ראש השנה; וענינה של שבת שובה הוא "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", חזרת כל הבריאה למעמדה ומצבה כפי שהי' לפני הבריאה – למעלה מעולם, ובמכ"ש וק"ו מזה שכל שבת שייכת ל"והרוח תשוב גו'" – עאכו"כ שבת שובה.
ובפרט ע"פ דברי האריז"ל שהשבעה ימים שבין ר"ה ליוה"כ כוללים את כל ימי השבוע בכל משך השנה, שעפ"ז שבת שובה כוללת את כל שבתות השנה, וממילא מובן שכל עניני השבת, כולל ובמיוחד זה שכל שבת קשורה עם "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" – הם ביתר שאת ויתר עוז בשבת שובה; וע"פ הידוע ש"מיני' מתברכין כולי יומי" כולל גם את יום השבת שלאחרי זה – הרי משבת זו מתברכת גם שבת שובה שלאחרי', עם כל הענינים (הנ"ל) שבה.
ובעמדנו בשבת השני' דסליחות, לאחרי שכבר עברה כל השבת הראשונה דסליחות – כהלכתה, והרוב (רובו ככולו) דשבת השני' – הרי כמאחז"ל "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין", "מיד" דייקא – תיכף ומיד ממש!
ז. ולהוסיף, ש(כמדובר כמה פעמים) "מיד" הוא ר"ת משה ישראל דוד, החל ממשה גואל ראשון (שקשור במיוחד עם התחלת פרקי אבות "משה קבל תורה מסיני"), ודוד קאי על דוד מלכא משיחא, ובאמצע ישראל בעש"ט, ששייך במיוחד לכל הנ"ל (הביטול והשתחוואה דכל הבריאה) כתורת הבעש"ט שההתהוות היא בכל רגע ורגע מחדש מאין ואפס ממש ליש דוקא, וליש הנעשה דוקא.
וכידוע הפירוש במש"כ אדמו"ר הזקן "ופירש הבעש"ט", דלכאורה הרי זה מדרש מפורש על הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", אלא שהבעש"ט פירש והפיץ ופרסם ("פאַנאַנדערגעשפּרייט") ענין זה בכל העולם ובכל מציאות הבריאה כולה, עד שניכר בה שכל מציאותה היא הדבר הוי' שבה. וכמבואר כל זה בארוכה בשער היחוד והאמונה לאדמו"ר הזקן, ועד"ז בשער היחוד לאדמו"ר האמצעי, וכמו"כ בביאורים וכו' של הצמח צדק על זה – שמחר בערב ראש השנה הוא יום הולדתו שאז מזלו גובר.
והרי הצמח צדק שייך במיוחד לגאולה, שהרי ב' השמות "צמח" ו"צדק" קאי על משיח צדקנו, דכשאומרים רק "צדק" עדיין לא ברור למי הכוונה, אבל כשה"צדק" הוא לאחרי "צמח" הרי אז ברור יותר שגם ה"צדק" גופא (שיכול להיות בכמה דרגות) הוא באופן דגידול, צמיחה ופריחה, ודוגמתו בכל בני ישראל – "ועמך כולם צדיקים", ועד ל"צדק צדק תרדוף" ששייך במיוחד לגאולה – שרדיפה היא למעלה מריצה סתם, ושלימות הרדיפה היא שרודף את כל עניני ההעלם דעולם הזה.
וזה קשור במיוחד עם העבודה דהפצת המעיינות של הצמח צדק, וכידוע הסיפור בזה עם הצמח צדק ואדמו"ר מהר"ש ("אח"ד באח"ד יגשו").
ח. ובמיוחד, שלאחרי השתי שבתות האמורות ממשיכים מיד ביום הראשון, יום אחד, שהי' הקב"ה יחיד בעולמו (כנ"ל ס"ו), שהשיר (והעלי') של יום זה הוא "להוי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה", שענין זה שייך במיוחד לראש השנה, וכדמוכח מזה שמיד בתחילת היום, בתפילת ליל ראש השנה – עוד לפני המלכיות זכרונות ושופרות ואפילו תפילת שחרית דר"ה – אומרים מזמור זה.
וכידוע שיחת נשיא דורנו בנוגע לתפילת ליל ר"ה שעיקר העבודה היתה בתפילה זו, אע"פ שתפילת ערבית רשות (כפי שהביא הרמב"ם וכמה פעמים בהלכות תפילה), ומצינו כו"כ ענינים שישנם בשאר תפילות משא"כ בתפילת ערבית, הרי ביחד עם זה ישנם ענינים מיוחדים לתפילת ערבית (יותר מתפילת המנחה וכ"ש ממוסף), כפי שראו זאת אצל נשיא דורנו (מצד עצמו, נוסף להיותו ההמשך – ובפרט בנו יחידו – של הנשיא שקדמו), אשר מזה גם לימוד והוראה, ועוד ביתר שאת ויתר עוז מבשנים שלפני זה.
ומסיימים את המזמור בתיבת "סלה", שמורה על נצחיות; וזהו גם אחד הלימודים שיש ללמוד משבת זו, שעבודתו של כל יהודי בכל ענין צריכה להיות באופן נצחי וקיים לעד ולעולמי עולמים, וכמ"ש אדמו"ר הזקן בתניא שברוחניות הענינים "יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד", אלא שלאחר מכן מתגלה נצחיות זו גם למטה.
ט. ומזה ממשיכים אח"כ ביום השני – ראש השנה בקביעות שנה זו, דאע"פ שביום השני לא נאמר "כי טוב", הרי זה מפני שה"טוב" דיום שני הוא למעלה מגילוי בתושב"כ, ואפילו בתושבע"פ ג"כ.
וכמו"כ זה שביום השני נבראת מחלוקת, הרי זו מחלוקת לשם שמים דוקא, ש"סופה להתקיים", כמחלוקת שמאי והלל, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, וישנם שני הענינים בעבודת השם, ובכללות – ב' הקוין דקיום מצוות עשה (הלל) ושמירת מצוות ל"ת (שמאי), וכמו"כ ב' העבודות ד"השם אורחותיו", ו"בהלו נרו" שישנם כבר בתכלית השלימות בעבודתם של ישראל.
ויהי רצון – והוא העיקר – שעוד ביום הש"ק זה, קודם תפילת המנחה וקריאת התורה שבה – תבוא הגאולה האמיתית והשלימה, וכל בני ישראל הולכים לארץ הקודש ולירושלים עיה"ק ולהר הקודש ולביהמ"ק השלישי והמקודש.
ומכיון שמקווים ובטוחים שזה יהי' עוד לפני ר"ה, הרי ר"ה בשנה הבאה יהי' יום אחד בלבד, שהרי זה שגם בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' הי' לפעמים ר"ה ב' ימים – הרי זה מצד חסרון בעדות העדים שלא ע"ד הרגיל; משא"כ עתה, שהמעמד ומצב דכאו"א מישראל הוא ש"יעיד עליו יודע תעלומות כו'" שתשובתו היא תשובה שלימה בתכלית, הרי אין שום חסרון בענין העדות...
ובפרט שלאחרי בוא הגאולה יוכלו העדים לבוא להעיד על הלבנה בזמנו באופן ד"ארו עם ענני שמיא", דאע"פ שקיום המצוות צריך להיות בדרכי הטבע דוקא, הרי ההכנה למצוה יכול להיות גם באופן נסי – כידוע הסיפור בזה בנוגע לקידוש הלבנה דאדמו"ר הזקן (שישראל דומין ולכן מונין ללבנה) – וממילא לא יהי' שום חסרון בזמן העדות.
ואפילו באם, ח"ו, יתעכב משיח צדקנו עד ר"ה, או שיבוא לפני ר"ה אבל יהי' חסרון בהגעת העדים וממילא ר"ה יהי' ב' ימים (אף שזהו ענין בלתי רגיל) – הרי אדרבה, ישנה מעלה גם בזה, המעלה דיומא אריכתא במשך ארבעים ושמונה שעות, בגימטריא "חיל", ובזה ממשיכים אח"כ בהליכה "מחיל אל חיל", עד לתכלית השלימות בזה "יראה אל אלקים בציון".
י. וכאמור, בעמדנו בשבת סליחות השני' הרי תיכף ומיד צריך להיות ה"מיד נגאלין" מכיון ששמרו ב' שבתות כהלכתן.
ובמיוחד לאחרי שקראו בתורה את כל פרשת נצבים, שסיומה וחותמה אודות הברית והשבועה "אשר נשבע הוי' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב", שהסיום הוא דוקא ביעקב אבינו בחיר שבאבות[4] – שהעיקר בזה הוא שתיכף ומיד נעשה ה"עקב" והסיום דכל עניני הגלות, ובמיוחד לאחרי שישנו כבר הקיום ד"עקב אשר תשמעון" במחשבה, דיבור ומעשה[5]. וזה קשור במיוחד עם פרשתנו שבה נאמר[6] "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" – מחשבה, דיבור ומעשה.
וזוהי גם אחת ההוראות שיש ללמוד משבת זו – שעבודת כל אחד ואחד צריכה להיות חדורה בתוכן האמור של ג' ימים אלו – יום השבת, יום ראשון ויום ראש השנה, ומתוך ידיעה והרגש ש"קרוב אליך הדבר", ולא סתם קרוב אלא "מאוד"! הן בפיך והן בלבבך והן לעשותו – מחשבה, דיבור ומעשה (וכמדובר בהתוועדות שלפני זה, שכל פעולה של יהודי הוא ענין של "ביכורים" בביהמ"ק, אשר ההוספה בהתוועדות זו היא – שזה נמשך וחודר בכל הענינים דמחשבה, דיבור ומעשה), ובאופן של בריאות – פה בריא וגוף בריא, וכמו"כ "לבבך" בריא, וממילא כל גופו בריא ד"לבא פליג לכל שייפין".
ובמיוחד שעל פסוק זה מיוסד כל ספר התניא כפי שכתב אדמו"ר הזקן בעצמו בדף השער, ואח"כ מוסיף "בעזה"י", וכידוע הביאורים בזה (על הפסוק, ובפרט בביאורים על התניא) מהצמח צדק שחלקם באו כבר בדפוס, ובחלקם אינם עדיין בדפוס, ולא הגיעו עדיין להישג יד של כל אחד.
יא. בכל זה מיתוסף כאמור בעמדנו בתוך ג' ימים לר"ה דשנה הבאה לאחרי כל העבודה דשנה זו, שיהודים קראו לה בשם "נפלאות אראנו" (הבאה לאחרי שנת נסים, שלאחרי שנת "תשמ"ט ידך" הבאה לאחרי שנת הקהל שלפני' – ולהעיר שמיד בפרשה שמתחילה במוצאי מנוחה דשבת זו מדובר אודות מצות הקהל), והיינו שהקב"ה בעצמו הראה נפלאות, שראי' פועלת תכלית ההתאמתות יותר משמיעה, וכפי שראו בפועל ענינים מופלאים במשך השנה, כולל גם הענין דקיבוץ ריבוי גדול מבני ישראל לארצנו הקדושה, גם בתור הכנה לגאולה האמיתית והשלימה – שמכיון שהקב"ה הראה זאת הרי בלית ברירה ראו זאת גם אומות העולם.
ויהי רצון שבמשך השעות האחרונות שנשארו עדיין בשנה זו נספיק עוד 'לחטוף' ("אַריינכאַפּן") נפלאות ממש בנוגע ל"ישראל עם קרובו".
ומזה ממשיכים בשנת תשנ"ב – שיהי' זה הר"ת – "נפלאות בכל", והיינו מפני שרוצים שלא יהי' אף רגע אחד משנה זו בגלות, וממילא כל השנה כולה ("בכל") וכל עניני העולם כולו וכל פרט שבו (לא רק בחלקו או ברובו) – כולל אומות העולם – הם במעמד ומצב דנפלאות, נפלאות הגאולה האמיתית והשלימה.
ונוסף לזה – הב' הוא גם ר"ת "בינה", והיינו שלאחרי הראי' ד"אראנו נפלאות" (שהו"ע החכמה) צריכה להיות גם השמיעה (ענין הבינה), ועד ש"כל השומע יצחק לי", ו"כל" דייקא – כל העולם כולו, "בכל מכל כל", כי הכוונה העיקרית היא שכל העולם (לא רק חלקו) יהי' כדרוש ובשלימותו. ולהעיר מהקשר ד"יצחק לי" עם סיום פרשתנו – "אברהם יצחק ויעקב", ויצחק באמצע דוקא, שזה קשור גם עם ר"ה – הענין דתקיעת שופר הקשור ליצחק דוקא, וכפי שהוא בין אברהם ויעקב (כמ"ש בקבלה).
וזה קשור במיוחד עם המדובר לאחרונה שהעבודה עתה צריכה להיות באופן דצחוק ושמחה (שלכן במשך השבוע התקיימו שלש התוועדויות), מפני שתשובה עילאה היא מתוך שמחה דוקא, ושמחה גדולה ביותר, ששמחה פורצת את כל הגדרים והמדידות והגבלות, ועד שנעשה "אלה תולדות פרץ" (ובזה גופא – "פרצת עליך פרץ", פריצה למעלה מפריצה), וביחד עם זה הרי זה חודר ונמשך ב"אלה תולדות (מלא) השמים והארץ" – חיבור ב' ה"תולדות" יחד, אף שמצד עצמם הם באין ערוך זה לזה.
יב. וכאמור לעיל, זוכים תיכף ומיד ל"מי"ד נגאלין". "והקיצו ורננו שוכני עפר", החל משלשה אלו – משה ודוד והבעש"ט, שהוא הי' זה שפרש והפיץ ופרסם וגילה בכל הבריאה כולה שבכל רגע ורגע היא מתהווה מאין ואפס המוחלט ליש הנעשה (כנ"ל ס"ז), ועד כדי כך שזה שייך לכאו"א גם לקטנים, שמצד "ושננתם לבניך" מסבירים גם להם שגם על הצעצוע שלו חלה תורת הבעש"ט הנ"ל.
ומובן, שענין זה נעשה ענין יסודי בכל תורת הבעש"ט, ובפנימיות התורה בכלל, ובכל התורה כולה, ועד שזה נעשה ענין יסודי בכל העולם כולו – שמתגלה בו שיסודו האמיתי הוא האבן שתי' שממנה הושתת כל העולם כולו.
– שענינה המיוחד מתבטא גם בזה שלא היו בה שינויים מעולם, והיא קיימת בנצחיות גם בזמן הזה, לא כמו כו"כ ענינים שנתבטלו לאחרי חורבן בית ראשון, ועאכו"כ לאחרי חורבן בית שני, ומהם כמה שנלקחו בגלות וכו' – משא"כ אבן השתי' ישנה גם עתה והיא קיימת במקומה, עד שאפשר לראותה בעינים גשמיות.
יג. ועוד ועיקר – שע"י שמירת הב' שבתות האמורות כהלכתן זוכים תיכף ומיד להחזרת הב' משכונות דבית ראשון ובית שני, ששניהם יוחזרו בבנין ביהמ"ק השלישי, שיהי' גם ובעיקר בית המשולש – להיותו כולל ג' בתי מקדשות.
וכל זה נעשה תיכף ומיד עוד ביום השבת. ובמיוחד שכבר אתמול אמרו את ה"ויכולו" כהקדמה לקידוש (שמתחיל בברכת "בורא פרי הגפן", ולאחרי זה מברכים על הפת, וכידוע השקו"ט בזה שיש סברא שהפת תפטור גם את היין שבאמצע הסעודה, ולמסקנא נשאר שהם ב' ענינים שונים וכו' – ומזה באים תיכף ומיד לסעודת לוויתן ושור הבר עם היין המשומר), עד לסיום ב"אשר ברא אלקים לעשות – לתקן", שזוהי עבודת היהודי בעולם, החל מיום בריאתו בר"ה כנ"ל בארוכה.
ועד לתיקון ועשי' בתכלית השלימות ע"ד "ועשתה את צפרני'", שהתיקון נעשה גם בענינים שהם ע"ד צפרנים ושערות, שאז הרי זה בתכלית השלימות, כמובן גם מזה ששלימות הצפרנים והשערות מורים על שלימות הוולד, ועל כך שהוא בר קיימא, ועד"ז בעניננו – שאזי התיקון הוא בתכלית הקיום בכל הבריאה כולה.
יד. ובזה מיתוסף עוד יותר לאחרי שקראנו בתורה את כל פרשת נצבים, שתורת החסידות מקשרת זאת עם "נצב מלך", והיינו שנוסף על הענין ד"מאן מלכא רבנן" ע"י לימוד התורה החל מבן חמש למקרא וכו' עד לבן מאה [הקשור גם לתכלית השלימות ד"מאה ברכות" ש"חייב אדם (אדמה לעליון ולמעלה מזה, "לתתך עליון על כל הגוים") לברך . . בכל יום", שבזה נכללים גם יותר ממאה ברכות (כמבואר ענינם בהמשך "חייב אדם לברך" לאדמו"ר מהר"ש) כמובן ממש"כ אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך] – הרי בכל יהודי, איזה שיהי', לא נרגשת מציאותו בפני עצמו, אלא כל מציאותו הוא בבחי' מלך, להיותו ניצב לפני המלך – מלך מלכי המלכים הקב"ה!
וממילא מובן, ש"אמר מלכא עקר טורא" – שכל ההעלם ("טורא") דעולם הזה התחתון מתבטל, ויתירה מזו – גם המדידה והגבלה ד"הרים גבנונים" (כולל גם הר סיני שבו ניתנה התורה), וכל יהודי הוא המלך והוא האומר, וממילא אין לו להתחשב כלל מה יאמר הצד השני...
ועד שכל יהודי נעשה מציאות אחת עם ספירת המלכות (ויש לומר שענין זה הוא דרגא נעלית יותר גם מ"הוי' מלך גאות לבש" – שזהו רק לבוש, משא"כ בנדו"ד הרי זה אמיתית ענין המלכות), לא רק כפי שהיא עולה באצילות, אלא יתירה מזו – כפי שמלכות עולה בכתר, ובפנימיות הכתר, ועד לתכלית הרוממות. [ולהעיר שספירת המלכות קשורה במיוחד עם ר"ה ועם תקיעת שופר כידוע, שעי"ז נמשך ומתגלה בפנימיות המלכות; וזהו גם הטעם על אכילת התפוח מיד בתחילת הסעודה הראשונה דר"ה (שענינה "תמליכוני עליכם"), מפני שתפוח מורה על ספירת המלכות].
וכל זה לאחרי כל העבודה דחודש מנחם אב, שכמנהג ישראל להקדים מנחם לאב, ולאחמ"כ נכנסנו כבר לאלול – העבודה ד"אני לדודי ודודי לי", ובזה גופא נמצאים בימי הסליחות, ובשבת השני' – "כפליים לתושי'" – דסליחות.
ומזה ממשיכים מיד ב"יום אחד" ששירו קשור במיוחד עם ר"ה כנ"ל, נוסף לכך שזהו יום הולדתו של הצ"צ שאז "מזלו גובר", ובאופן דגובר והולך ואור, שקשור גם ובמיוחד עם ה"ויהי אור" שבתחילת הבריאה שיתגלה לעתיד לבא, וקשור עם "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" – רוחו של משיח, שתתגלה תיכף ומיד במעמד ומצב ד"כמים לים מכסים" (כסיום ספר הרמב"ם).
ובמיוחד לאחרי המאורעות שהיו לאחרונה בארץ הקודש, שריבוי גדול של בני ישראל עלה לשם כו', שע"י לימוד תורתם ועבודתם שם ה"ז פועל בכל העולם, שעתידה א"י שתתפשט בכל הארצות.
וממילא זוכים תיכף ומיד ל"ארו עם ענני שמיא" כל בני ישראל, ותיכף ומי"ד – "והקיצו ורננו שוכני עפר" – והולכים כולנו לארצנו הקדושה, ושם גופא נמצאים בירושלים עיה"ק, וב"מקדש אדנ-י כוננו ידיך",
ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.
[אחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה'"].
– שיחה ב' –
טו. בהמשך להאמור לעיל אודות ענינם של שלשת הימים – שבת, יום אחד, ור"ה שלאחרי זה, יש ללמוד מכך הוראה בעבודת השם, בנוגע לכל פעולה ועבודה, שהיא צריכה להיות חדורה בכל שלשת הענינים הנ"ל.
החל מענינו של יום השבת, שבו נפעלת עלי' בכל העולם לדרגא שלמעלה מן העולם (בחי' מחשבה), ואעפ"כ הרי זה שייך עדיין לעולם, כמובן גם מזה, שאע"פ שביום השבת דשבעת ימי בראשית לא הי' ענין המעשה דששת ימי בראשית, הרי עכ"פ הי' אז הקיום של כל הבריאה כולה (שזהו שלימות ענינו של ראש השנה ביום ששי – ה"ויכולו גו'" בפועל בפעם הראשונה), כל הדומם צומח וחי שנעשו בימים שלפני זה.
וזוהי ההוראה האמורה, שכל עבודה בכל פרט ופרט צריכה להיות חדורה הן בענינו של יום השבת והן בענינו ותוכנו של ה"יום אחד" (שבו הי' הקב"ה יחיד בעולמו, כנ"ל) והן בענינו של ר"ה (שבו המליך אדם הראשון את הקב"ה על כל הבריאה, כנ"ל), ובאופן שכל שלשת הענינים מתאחדים יחדיו למציאות ועבודה אחת, שכ"א מהם מסייע בענינם ותוכנם של שאר השניים.
והנה, נוסף לזה, ענינו של יום השבת הוא שאז נעשית שלימות התשובה, כנ"ל. ועפ"ז צריך ישוב בין כו"כ מאחז"ל בנוגע לזמן עשיית התשובה של אדם הראשון:
מחד גיסא מצינו בגמרא ובמדרשים שחטא אדם הראשון הי' עוד ביום השישי, וכמו"כ הגירוש מגן עדן הי' כבר אז, ואילו התשובה (– תשובה עילאה, משא"כ תשובה סתם היתה כמובן מיד לאחרי החטא) היתה רק ביציאת השבת. שעפ"ז נמצא דבר הכי תמוה, ששבת שלימה – ולא עוד אלא השבת הראשונה בעוה"ז – היתה במעמד ומצב הפכי מתשובה!
ומאידך – מפשטני המקרא משמע, שכל החטא והגירוש מג"ע הי' לאחרי השבת, משום שבינתיים היו כו"כ ענינים, החל מ"והנחש הי' ערום", ואח"כ הפיתוי דחוה שהיו בזה כו"כ פרטים כדאיתא במדרש, ולאחמ"כ עוד כמה ענינים, שכל אחד מהם ארך משך זמן, ודוחק לומר שכל כך הרבה דברים אירעו באותו יום שנברא האדם, וממילא ע"פ פשט הי' החטא (וממילא – התשובה) לאחרי יום השבת, ובשבת הראשונה הי' אדם הראשון בשלימות בגן עדן, שעפ"ז סרה התמיהה האמורה.
ואף שבנוגע לפועל בגשמיות מובן שאי אפשר לתווך בין שני הענינים, דממה נפשך: או שבשבת הי' אדם הראשון בגן עדן (כדמשמע בפשט), או שלא הי' בגן עדן (כבמדרש), אך בודאי שלא בשניהם יחד – הרי בנוגע לרוחניות הענינים ועבודת האדם, יש לומר ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", וישנם שני הענינים בעבודת האדם.
ומעלה בכל אחד מהם: דלכאורה יש לומר שהפשט (הפירוש בפשטות הכתובים) הוא העיקר, משום שאפילו כשע"פ סוד, דרוש (הפירוש בגמרא) ורמז שבתורה צריך להיות באופן מסוים – הרי הר"ת דכל הפרד"ס הוא דוקא פ"א – פשט, והיינו שהוא עיקר והתחלת הלימוד בכל חלקי הפרד"ס שבתורה.
ומאידך – תוכנו של פרדס הוא (כמ"ש הרמב"ם) מקום גידול פירות טובות ומקום טיול, שזה מורה על שלימות המנוחה, שענין זה שייך דוקא בלימוד פנימיות התורה שאין בה מחלוקת, משא"כ בלימוד הפשט שקשור עם שקו"ט ד"במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי" – שזהו היפך ענין המנוחה.
וכמו"כ "פרדס" (להרמ"ק) הוא ספר בתורת הקבלה דוקא, ולא בפשט, שעפ"ז ישנו מעלה ותוקף לכאורה בשאר חלקי הפרדס ע"ג חלק הפשט (אלא שמכל מקום – כל חלקי התורה, גם תלמוד בבלי, חלק הדרוש שבתורה – נכללים בענין ד"פרדס"), וכמדובר במקום אחר.
טז. ובעמדנו עתה בסמיכות ממש לר"ה יש לעורר שוב אודות ההשתדלות לספק צרכי החג לכל נצרך, ובאופן ד"אכלו משמנים ושתו ממתקים", וכפי שממשיך שם "ושלחו מנות לאין נכון לו", וכפי שרואה כל אחד בעצמו שלר"ה מכינים עוד מערב יו"ט את כל ה"משמנים" ו"ממתקים", אכילה ושתי' בתכלית השלימות, כולל התפוח המתוק בדבש שבתחילת הסעודה, שאת כל זה מכינה הבעה"ב'סטע עוד בערב ר"ה.
וכמ"ש הטור (פוסק בתורה), שאופי' של אומה זו (אפילו בשם "אומה" שאינו שם המעלה דבני ישראל – אלא דוקא השם "גוי", שרומז על ג' ספירות, ו' ספירות וי' ספירות, כדאיתא בתו"א), היינו, שטבעם ואופיים ("זייער כאַראַקטער") הוא, שעוד לפני ר"ה יום הדין, הם בטוחים כבר שייכתבו וייחתמו לטובה, וממילא כבר בערב ר"ה "לובשים לבנים ומתעטפים לבנים" ומכינים משמנים וממתקים וכו'.
וממילא מובן שכמו"כ צריכים להזדרז במיוחד לספק ענינים אלו בשלימות "לאין נכון לו", ע"י שיזדרז לברר ולחפש – בשעות הנותרות לר"ה – אולי יש בין שכיניו או שכנותיו אחד שחסר לו בענינים אלו, אלא שלפעמים מצד נפילת הרוח שלו אין לו את האומץ לגשת ולומר שחסר לו בצרכי החג, ואפילו כשיש לו את האומץ לזה, אין לו אומץ לבקש זאת, אלא הוא טוען "אל תצטרך לבריות"! ויתירה מזו – הוא בא בטענה שלא צריכים לדאוג לו ל"משמנים וממתקים", משום ש"אי אתה מחויב לעשרו"!
כתיב "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", שהפירוש הפשוט בזה, שהקב"ה נותן לכל חי את רצונו של החי; אבל יש לומר יתירה מזו – שאפילו כשהחי הוא אחד כזה שאין לו רצון, הקב"ה משביע לו גם את הרצון! וזהו "פותח את ידיך", שהקב"ה עושה את פתיחת הענין – "טרם יקראו ואני אענה", והקב"ה פותח לו את הצנור (אותיות "רצון") להשפיע לו – "לכל חי", גם כשהוא אחד שחסר לו בהבנה והשגה וכיו"ב – רצון לפרנסה בהרחבה, ומילוי רצונו בזה בשלימות, וכמאחז"ל עה"פ "די מחסורו אשר יחסר לו" – "אפילו סוס לרכוב עליו ועבר לרוץ לפניו", ועד לעשירות ד"חמישים איש רצים לפניו"!
יז. ואף שבזמן הגלות אין מציאות כזו, ואפילו אלה שפרנסתם ברווח אינם צריכים ואינם רוצים שחמישים איש ירוצו לפניהם [כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:] אינני מאמין שיימצא אפילו אחד בין כל הציבור כאן, שנפלה במוחו המצאה שכזו, שלפני שהוא ייצא לרחוב ירוצו חמישים איש ויכריזו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", ורק לאחר מכן יצא הוא עצמו, ו"מראה באצבעו ואומר זה" – הכוונה היא אלי...
ואף שכל יהודי הוא מאמין בן מאמין, הרי אין זה חסרון באמונה, אלא פשוט מעמד ומצב העולם בזמן הגלות הוא כזה שאין מציאות כזו אצל אף יהודי.
ואפילו בכל המדינה כולה אין אף אחד שרצים לפניו "חמישים איש", אפילו לא עשרה אנשים, ואדרבה – כשאחד מתנהג באופן כזה, מיד מתרעמים עליו, הייתכן שהוא מבזבז את כספי הציבור לעניני מותרות שאין לציבור תועלת כלשהי מזה?!
אעפ"כ, הרי זה ג"כ ענין בתורה, ועד שכשיהודי רוצה ללמוד ענין זה בתורה הוא מחויב בברכת התורה, "נותן התורה" לשון הוה (ועד"ז במגילת אסתר – "ומרדכי יצא . . בלבוש מלכות"), וממילא ברור שיש ללמוד הוראה גם מענין זה, אף שבמציאות זה מופרך לגמרי לכאורה.
ויתירה מזו – אפילו בנוגע ליהודי שמצד שחסר לו ממון וכו' הוא נזקק להשכיר את עצמו לפועל או עבד, אומרת התורה שגם אז הוא ראוי ל"סעודת שלמה בשעתו"! ובהדגשה "בשעתו", משום שבשלמה המלך גופא היו כו"כ תקופות, וביניהם "שעה" שהיתה "שעתו" – מיוחדת לו, שאז היתה השלימות דכל עניני שלמה ע"ש ש"שלום יהי' בימיו" (כביאור אדמו"ר האמצעי שזה מעין דלעתיד לבא וכו') עם כל הפרטים שבזה. דלכאורה תמוה, כאמור, מה שייכותו של יהודי לכל זה בזמן הגלות?!
ובמיוחד ע"פ תורת הבעש"ט הידועה שכל פרט ופרט שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד מזה הוראה בעבודתו לקונו. ומכיון שנמצאים אנו במדינה שרוב בני אדם קוראים בעיתונים ע"ד החדשות האחרונות[7] – ואע"פ שעדיין לא קראו שם אודות ביאת משיח (כי עדיין לא בא בפועל), הרי עכ"פ קראו ש"הנה הנה משיח בא" ("אָט אָט קומט משיח"), כפי שכתבו אודות זה בעיתונים לאחרונה, וכו"כ פעמים, אע"פ שע"פ ידיעותיי עדיין לא הגיעו הדברים לאומות העולם כדבעי – קראו גם לאחרונה ע"ד הטענה ד"חמישים איש רצים לפניו"; וכאמור, ע"פ תורת הבעש"ט צריך יהודי ללמוד הוראה מזה.
ולכאורה ענין זה מופרך לגמרי בזמננו, אפילו באנשים בעלי משרה גבוהה (כגון עסקנים ציבוריים מהממשלה וכיו"ב), שבגינה יש להם כו"כ חדרים וכו"כ עוזרים וכו', ואפילו שרים נכבדים, ואפילו הנשיא בעצמו – לא מצינו מציאות כזו שיהיו "חמישים איש רצים לפניו", כי אם מזכירו והנהג שלו בלבד, וכיו"ב. ואדרבה – זה שצריכים לרוץ לפניו חמישים איש (ואפילו ארבעים ותשע איש), לא זו בלבד שאין לו בזה תועלת, אלא עוד זאת – הרי זה גופא מבלבלו מעבודתו ופרנסתו, כולל גם עבודה זו גופא שבגללה ישנה הקס"ד שירוצו לפניו חמישים איש!
ואעפ"כ, למרות כל זאת – הרי זה ענין וחלק בתורה, שמחויבים לברך ברכת התורה על לימודו, נוסף לזה שיש ללמוד מכל דבר שנעשה בעולם כתורת הבעש"ט הנ"ל.
יח. ויש לומר שההוראה מזה היא – בסגנון המדובר בהתוועדות שלפני זה – שמכיון שכל יהודי לאמיתתו של דבר הוא בן הסמוך על שולחן אביו המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, הרי כפי שרואים שבמעמד ומצב כזה לבושים בלבושי מלכות, באבנים טובות ומרגליות, ע"ד "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות גו'", כולל כל הו' ענינים הנמנים בכתוב; וממילא מובן שלכל יהודי, להיותו בן המלך, מגיע כל ענינים אלו בתכלית השלימות – "בכל מכל כל"!
ויתירה מזו – כאו"א מישראל "חייב לומר בשבילי נברא העולם", היינו שכל יהודי, אנשים, נשים וטף – הוא מלך, וכל העולם נברא בשבילו! וממילא מובן שלאמיתתו של דבר (וכן יתגלה בפועל בביאת המשיח), צריכים לרוץ לפני כאו"א מישראל, כולל גם לפני ילד קטן ("אַ פיצל קינד") – לא ארבעים ותשע איש, אלא דוקא "חמישים איש", שלימות המספר!
ועד כדי כך, שישנם כו"כ ענינים בעבודת השם שיתווספו דוקא ע"י ידיעה זו (במעלת ישראל), וכידוע שיחת נשיא דורנו אודות ר' מרדכי ליעפלער (מחסידי אדמו"ר הזקן), שנפגש כו"כ פעמים עם שרים גדולים בהיותו בפטרבורג לרגל עסקיו, ועד שישנה סברא שהי' צריך להיפגש גם עם המלך בעצמו – שהנהגה זו הוסיפה בעבודתו, מפני שלפעמים הי' טוען לעצמו: הייתכן שיהודי חשוב כמוך, חסיד של אדמו"ר הזקן, ישפיל את עצמו ויעשה ענין פלוני שהוא היפך השכל והיפך הבריאות... משום שאצל יהודי, בהתבונן במעלתו של בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה – הנה כל ענין שאינו קשור לקיום התורה ומצוותי' הרי זה טפשות, היפך השכל, והיפך בריאותו!
אלא שאע"פ שלאמיתתו של דבר ראוי כל יהודי ל"חמישים איש רצים לפניו" ולסעודת שלמה בשעתו, ולבגדי מלכות וכו' – הרי לא בכל הזמנים זה מתבטא גם בפועל בעולם הזה הגשמי.
וע"ד שמצינו בנוגע לארץ הקודש שעלי' נאמר "לא תחסר כל בה" (משום ש"עיני הוי' אלקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה"), ומבואר על זה במדרש, שכל הענינים שבעולם – בדומם, צומח, חי ומדבר – מקורם בארץ ישראל, וממנה נתפשטו חלקם בחלק מסוים של עולם הזה, וחלקם בחלקים אחרים, אבל בארץ ישראל ישנם כל הענינים שבכל העולם כולו, ואדרבה היא המקור להם; ואעפ"כ, בזמננו אנו לא מוצאים בארץ ישראל את כל המינים והענינים דדצח"מ שנמצאים בכל העולם.
והביאור בזה: אע"פ שלאמיתתו של דבר "לא תחסר כל בה" – הרי לא בכל הזמנים זה מתבטא גם בפועל בעולם הזה הגשמי, דמכיון שנמצאים עתה בגלות ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי אין זו אותה "ארצנו" אפילו בנוגע לבני ישראל שנמצאים גם עתה בארץ הקודש, וכדמוכח מזה שמתנות כהונה אינם בזמננו, ובפרט לדעה שגם תרומות ומעשרות אינם שייכים עתה מן התורה, ועאכו"כ בנוגע למצוות התלויות ביובל, שענין זה הי' רק כש"כל יושבי' עלי'" – בזמן יהושע בן נון, ובזמן דוד ושלמה, משא"כ בשאר הזמנים. ומזה מובן לעניננו, שלא בכל הזמנים מתבטא גם בעולם הזה הגשמי מעמדו ומצבו של כל יהודי כפי שצ"ל לאמיתתו של דבר.
וזוהי ההוראה שיש ללמוד ממאחז"ל זה וכיו"ב, ועד ששייך להסביר זאת גם לקטנים, שלאמיתתו של דבר הם ראויים ל"חמישים איש רצים לפניו"! אע"פ שהוא אינו יודע ממציאות כזו, ויתירה מזו – גם המלמד שלו אינו יודע מזה, שהרי כך נגזר על המלמדים (כמובן מברכתו של יעקב אבינו) שבדרך כלל הם במעמד ומצב דעניות, וכפי שרואים במוחש, שזה שהוא נעשה מלמד, הרי זה מפני שמצב הפרנסה הי' דחוק, כך שאשתו וילדיו הכריחוהו להיעשות מלמד – היפך המעמד ומצב ד"חמישים איש רצים לפניו".
ובאם ישנם מלמדים שנופלים ברוחם בגלל זה, עליהם לדעת שדוקא תשב"ר נקראים "משיחי" של הקב"ה, וממילא ע"י התעסקותו בחינוכם, הרי בזכות תשב"ר תבוא הרווחה והגאולה – לא רק למלמד ותלמידיו, אלא גם לכל העולם כולו, בביאת משיח צדקנו.
יט. ומזה יש ללמוד הוראה נוספת בנוגע לכללות אופן לימוד התורה: דלכאורה יהודי יכול לטעון, בנוגע ללימוד ענין בפנימיות התורה הוא מבין מה התכלית והתועלת שבדבר, מכיון שע"י לימוד זה הוא עובד את קונו כדבעי – שהרי עי"ז ש"דע את אלקי אביך" מתאפשר הענין ד"עבדהו בלבב שלם", אבל בנוגע לענינים בתורה כמו המאחז"ל ד"חמישים איש רצים לפניו", וכיו"ב – טוען הוא – איני מבין מהי התועלת בלימוד זה?!
ויתירה מזו – אומרים לו שע"י שהוא לומד ש"חמישים איש רצים לפניו", שזהו חלק מתורת אמת ותורה נצחית, "הקב"ה קורא ושונה כנגדו"! בשלמא זה ש"הקב"ה קורא ושונה" מובן, מפני שענין זה הוא תורת הקב"ה, אבל היתכן שכל זה שהקב"ה קורא ושונה הוא "כנגדו" בגלל שהיהודי למטה יושב ושונה – בה בשעה שהוא אינו מבין זאת ואינו מרגיש בזה קדושה, לא בעצמו, ולא בתורה שלומד, להבדיל, כביכול?!
ועל זה עונים לו – שבענין זה לא נוגעת כלל הבנתך והשגתך, דמכיון שהקב"ה ציוה ללמוד ענין זה, והראי' שאתה מחויב לברך על זה "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", ברכת התורה – אין חילוק בין כל עניני התורה, ועליך ללמוד ענין זה בדיוק כמו שאר ענינים, וכמ"ש הרמב"ם שקדושת התורה שוה בכל הפסוקים, ועד שאין חילוק בין עשרת הדברות לבין ענין הפכי שעוסק בגויים, וכפי שהם עוברים על חיובם בקיום ז' מצוות דידהו!
וזה שאינך מבין זאת – אין זו קושיא כלל, בדיוק כפי שאינך מבין איך הקב"ה ברא אותך, ובורא אותך בכל רגע ורגע מחדש, כתורת הבעש"ט (וכשיבוא משיח, יתגלה כן גם בעולם בפשטות).
כ. וע"פ האמור שקדושת התורה שוה בכל פרטי', מובן גם בנוגע ללימוד התורה בכלל – היחס שצריך להיות לכל עניני התורה, כולל גם לענינים שנראים כאילו שאינם נוגעים לפועל – שנוסף לזה שצריך להיות הלימוד בזה בכל התוקף (להיותה תורת הקב"ה), יש בכל ענין התורה גם לימוד והוראה בנוגע לפועל ובכל הזמנים ובכל המקומות, גם בזמן (הגלות וכיו"ב) שהדבר אינו בגלוי בעולם או אינו נוגע לפועל לכאורה.
ובזה יש להוסיף – שיש ללמוד הוראה בעבודת השם גם מהסימנים שבתורה, וכמו שבנוגע לקביעות שנה זו, שר"ה חל בימי ב' וג' ישנו הסימן על כך בספרים – "פת ב"ג המלך" (שכשר"ה – המלך – חל בימי ב"ג, פותתים (מלשון "פתות אותה פתים") ומחלקים לשניים את פרשיות נצבים-וילך), ומכיון שגם זה חלק מתורת הוי' (אף שזהו רק סימן), ועד שמחוייבים לברך על זה ברכת התורה, ותורה מלשון הוראה – הרי מסתבר לומר – וסברא חזקה ביותר – שגם מזה יש ללמוד הוראה.
וכמו"כ בנוגע לשאר הסימנים שבתורה, שלא כפי שנוהגים רוב ראשי הישיבות בזמננו (וזהו דבר הצריך תיקון), שמתעסקים מתוך תענוג ("געשמאַק") וכו' דוקא בעניני הבנה והשגה, פלפולים ושקו"ט וכיו"ב, וממילא לא "מבזבזים זמן" על הסימנים שבתורה, ומדלגים עליהם... וזהו הלימוד מהנ"ל, שמכיון שזהו חלק מתורת הוי' יש ללמוד גם מזה הוראה בעבודה (וכפי שמצינו בש"ס בריבוי מקומות כו"כ סימנים ואפילו בכמה תיבות, ע"ד "יע"ל קג"ם" שמורה על עניני הוויות דאביי ורבא, שמשווים זאת עם עניני מעשה מרכבה – "מעשה גדול מעשה קטן").
ולהעיר משקו"ט בזה, בנוגע למה שמצינו בש"ס סימן שמורכב מהאותיות "עמל"ק", דלכאורה מכיון שישנו ציווי ד"תמחה את זכר עמלק", היתכן לעשות סימן – שמטרתו שיזכרו אותו ועל ידו את הענינים הנכללים בו – משם זה שמצוה למחותו?! ואף שיש לומר שמכיון שבתושבע"פ אין נקודות, אפשר לקרותו בנקודות אחרות מהשם "עמלק", הרי מצינו שכל הענינים שנקראים באופן מסויים בתושב"כ, כשהם מופיעים בתושבע"פ קורין אותם בפשטות באותן הנקודות כפי שזה בתושב"כ (בבחי' "ושמת בטנא", ר"ת טעמים, נקודות אותיות).
וגם ענין זה נוגע לפועל גם עתה, דאף שאין מציאות עמלק בעולם – הרי ידועים דברי הרמב"ם בנוגע למצות מחיית עמלק שנמנית במנין המצוות (שמונים שם רק מצוות הנוהגות לדורות), שגם לאחרי ש"יאבד ה' את זרע עמלק בכללותו וישמידנו עד סופו כמו שיהי' במהרה בימינו כו'", מכל מקום היא מצוה הנוהגת לדורות, ד"כל עוד ימצא זרע עמלק ישמד", דאילו הי' בנמצא הי' אפשר בו הציווי ההוא.
כא. וזוהי ההוראה שיש ללמוד מענין זה, בנוגע ל"שטורעם" שיש לעשות בנוגע לקביעות עתים לתורה בכל יום ויום, ובזמן הזה – בהלכות שהזמן גרמא: החל מהלכות ראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ולאחר מכן הלכות סוכות ויו"ט וכו' שבכל זה נוגע כל הפרטים, כולל הסימנים ג"כ, מכיון שכל זה הוא חלקים מתורת הוי', כנ"ל בארוכה.
וכן בלימוד עניני משיח וגאולה, כולל ובמיוחד – גם לימוד ההלכות ד"הלכות משיח ומלחמותיהם" שבסוף ספר הרמב"ם, ועד למעמד ומצב ד"וינצח" בכל המלחמות, וכמו"כ בנוגע למלחמה הפרטית דכאו"א בין היצה"ט ויצה"ר שבו, שהוא מנצח את היצה"ר לגמרי ומגרשו מתוכו, אלא שלאחר מכן הוא מחזירו בכדי לבררו ולהעלותו – "בכל לבבך – בשני יצריך".
והעיקר, כאמור, בנוגע לפועל להזדרז בהגשת צרכי החג לכל נצרך, ובאופן ד"משמנים" ו"ממתקים" כנ"ל, החל מתפוח בדבש, דתפוח קאי על ספירת המלכות (כנ"ל סי"ד) ועל כאו"א מישראל, ודבש קאי על פנימיות התורה, וטבילת התפוח בדבש מורה על טבילתו של היהודי בפנימיות התורה – כולל הפצת המעיינות חוצה, ועד שהיא נחקקת בו לגמרי, שעיקר כוונתו בזה היא בכדי שעי"ז קאתי מר דא מלכא משיחא.
כב. ועוד ועיקר – שכל יהודי וכל העולם עולה עתה מלמטה למעלה – מגלות לגאולה, ואפילו אלה שהם במעמד ומצב ד"מעלה" הרי הם עולים ל"מעלה" נעלה יותר – שבערכו המעלה הקודם הוא מטה, ויתגלה "אלופו של עולם" בכל העולם כולו, שגם טבע העולם הוא אלקות, כידוע תורת הבעש"ט שהחילוק בין טבע ונס הוא רק בחידוש הדבר (ואילו טבע הוא נס שנעשה כמה פעמים); ויומתק ע"פ תורתו בענין ההתהוות בכל רגע, שטבע נתחדש בכל רגע, כמו נס.
ועאכו"כ אלו שהכינו משקה המשמח אלקים ואנשים, בקשר עם עניני התוועדויות של שמחה, והחלטות טובות בנוגע לכל הענינים הנ"ל, ובאופן ד"בפיך ובלבבך לעשותו" – שלימות המחשבה, דיבור ומעשה (כולל בהתאם לג' ימים אלו, הכוללים גם את יום הולדת הצמח צדק), ועד לאופן של חקיקה בזה – יעלו עתה מלמטה למעלה ויכריזו פרטי הדברים וכו'.
ועוד והוא העיקר – שתיכף ומיד ממש זוכים שכל בני ישראל עולים מלמטה – מעמד ומצב הגלות, למעלה – מעמד ומצב דגאולה, מחו"ל לארצנו הקדושה, וזוכים מיד ל"תורה חדשה מאתי תצא" (אף שהיא נקראת באותו השם – "תורה", ויתירה מזו – ידוע הפתגם שמתן תורה הי' פעם אחת בלבד, וכבר אז ניתנו כל הענינים), יחד עם "שמים חדשים וארץ חדשה".
ושם גופא עולים לירושלים עיה"ק, ובירושלים גופא עולים עד ל"מקדש אדנ-י כוננו ידיך", ושם גופא – עולים עד לקדש הקדשים, עד לאבן השתי' אשר בקדש הקדשים עצמו!
[אחרי חלוקת המשקה התחיל לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל. אח"כ הורה לש"ץ שי' לנגן "יה"ר . . שיבנה ביהמ"ק". אח"כ התחיל לנגן "ניעט ניעט ניקאווא". אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 4:45 (!) לערך].
___________________
[1] בהנחה אחרת: שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן – שתיכף לאחרי גילוי עשרת הדברות מלמעלה ניתוספה בזה עבודת בני ישראל – שפרחה נשמתן.
[2] בהנחה אחרת: "נכנס בשלום ויצא בשלום".
[3] בהנחה אחרת: ס'איז דאָ אַ וועלט, און די וועלט "פירט זיך".
[4] בהנחה אחרת מובא ענין זה לעיל ס"ח בקשר לעילוי דתפילת מעריב – שהיא כנגד יעקב.
[5] בהנחה אחרת: "והי' עקב תשמעון", בכל ג' הענינים דמחשבה, דיבור ומעשה דחשיב שם (בר"פ עקב).
[6] ל, יד.
[7] בהנחה אחרת: שלאחרונה "נהוג" שכל אחד קורא את החדשות בעיתונים.
יום שבת קודש פרשת נצבים, כ"ח אלול
בשעה 1:40 ירד כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות, כשהקהל מנגן "כתיבה וחתימה טובה".
אחרי שבירך בופה"ג, כשניגנו "זאָל שוין זיין די גאולה", התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לעודד ביד אחת בחוזק, ובאמצע עודד בשתי ידיו הק' יחד בחוזק רב כמה פעמים.
אח"כ פתח בשיחה א' שארכה כשעה וחצי (!), ובתחילתה דיבר על מעלת הזמן – הרצף של שלושה ימים אלו דשבת, ראשון ור"ה; שבת קודש (ובענין זה העיר ש"ויכולו" הוא מלשון "כל", והזכיר שוב ש"בכל מכל כל" בגימטריא "קבץ"); והשבת השניה בימי הסליחות – וההוראה מכך, וקישר כל זה לגאולה והביטחון הגמור שתבוא מיד (ר"ת משה, ישראל הבעש"ט ודוד מלכא משיחא – שכ"א מהם קשור במיוחד לגאולה). בהמשך אמר את ההוראה מהפסוק (מפרשת השבוע) "כי קרוב אליך וגו'" – היסוד של ספר התניא.
באמצע התבטא באומרו שמכיון שהעבודה צ"ל בשמחה הכי גדולה, לכן התקיימו במשך השבוע שלוש התוועדויות [= שיחות]. כמו"כ הזכיר את הר"ת של השנה החדשה – "נפלאות בכל" ו"נפלאות בינה", שמדגישים שהנפלאות חודרות בכל פרט ואשר לא יהיה רגע אחד בשנה שאינו "נפלאות". בנוגע ל"נצבים", הזכיר את המבואר בחסידות שזהו בדוגמת "נצב מלך", ז.א. שכל יהודי הוא בבחי' מלך שהשליטה בידו ואין לו להתפעל ממה שאומר הצד השני.
בסיום הזכיר אודות כך שבמשך השנה שחלפה עלו יהודים רבים לאה"ק, ואיחל שתיכף ומיד "וארו עם ענני שמיא" ויהיה כל עם ישראל בארץ ישראל.
השיחה בכללותה היתה מאוד "הימלדיק" [= "שמיימית"], ובחציה השני עצם כ"ק אדמו"ר שליט"א את עיניו הק', וראשו הק' היה מוטה מאוד כלפי מטה (כמו השיחה ביום רביעי).
אחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה'", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בחוזק, ובקטע "יראה על עבדיך" – עודד בשתי ידיו הק' יחד ביתר שאת כעשר פעמים. באמצע נתן לילד הקטן מהאחים שאַרף שיחיו חתיכת עוגה. למר דוב שי' היינקינד ולילדו שי' הורה לומר "לחיים", וכן סימן לפרופסור ר' ירמיהו שי' ברנובר לומר "לחיים" על כוס גדולה.
שיחה ב' ארכה כשעה לערך (!), ואותה פתח בביאור נוסף בענין שלושת הימים הסמוכים לר"ה, ואח"כ עורר על כך שיש לנצל את הזמן לחפש באם יש שכן וכיו"ב שזקוק לסיוע בצרכי החג, ולדאוג לספק לו את כל צרכו בלי שיבקש.
לאחר מכן האריך בזה שהיום אין את ההנהגה של "חמישים איש רצים לפניו" בגלוי, וחייך באומרו שאינו מאמין שיש אחד בכל הציבור כאן שחושב שלפני שיוצא לרחוב, צריכים לרוץ חמישים איש שיאמרו "ככה יעשה לאיש וכו'", ואח"כ ייצא הוא... ואפילו ראשי מדינות אינם נוהגים כן – וזה בגלל מצב הגלות, משא"כ לאמיתתו של דבר שהרי זה מפורש בתורה. באמצע אמר שגם כשקיימת הנהגה כזו (של "רצים לפניו") – כפי שנכתב על זה כבר בעיתונים – יתרעמו ויטענו שזהו בזבוז כספי הציבור למותרות... ובעיתונים גם כתבו כו"כ פעמים על זה ש"הנה הנה משיח בא", אע"פ שעדיין לא קראו שם אודות ביאת המשיח בפועל.
בהמשך הורה לעשות "שטורעם" מקביעות עתים לתורה בכל יום, ובענינים שהזמ"ג – וכן הלכות משיח, ובסוף ספר הרמב"ם בפרט. כמו"כ הזכיר על חשיבותם של מלמדי תשב"ר, ועל קדושתם של כל חלקי התורה כולל הסימנים שבתורה כמו "פתבג המלך" (שכאשר ר"ה חל בימים ב' וג' – נצבים וילך נפרדות), ובענין זה עורר על דבר הצריך תיקון – שראשי ישיבות וכו' לא ידלגו על לימוד הסימנים שבש"ס, כי יש בהם תוכן מיוחד.
בסיום הזכיר על חלוקת המשקה, ואיחל שתיכף ומיד יעלו כל ישראל מהגלות לגאולה ולירושלים עיה"ק ולקדש הקדשים עצמו.
בשיחה זו היה כ"ק אדמו"ר שליט"א מאוד "אויפגעלייגט" [= בהתרוממות הרוח] – הפוך מהשיחה הראשונה.
אחרי שיחה זו התקיימה חלוקת המשקה, והיו חמשה קנקנים; ארבעה מהלוקחים היו תמימים הנוסעים לשליחות בערי רוסיא, ואת הקנקן החמישי לקח ר' יקותיאל שי' ראַפּ – עבור כינוס התמימים, וכ"ק אדמו"ר שליט"א בירכו: "הצלחה רבה".
אח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, ועודד בידו הק' בחוזק רב. בתנועה הידועה סימן לנגן עליה תשע פעמים. כמו"כ עודד לעבר בנו של מר דוב היינקינד.
לאחר מכן הורה לחזן ר' משה שי' טעלישעווסקי לנגן "יהי רצון . . שיבנה ביהמ"ק", ועודד בחוזק רב. אח"כ התחיל לנגן "ניעט ניעט ניקאַוואָ", ועודד בשתי ידיו הק' יחד בחוזק רב וביתר שאת. הקהל שר בשמחה גדולה, ואנשים החלו להתרומם ממקומם מרוב שמחה...
בסיום הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.
ההתוועדות הארוכה הסתיימה בשעה 4:45! (דבר נדיר בשנים האחרונות, ועכ"פ היתה זו ההתוועדות הארוכה ביותר במשך כל השנה – כאילו כדי "אַריינכאַפּן" [= "לחטוף"] בשנת "אראנו נפלאות"...).