בס״ד. התוועדות קודש כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א
שבת פרשת נשא, י"ב סיון, ה׳תנש"א – התוועדות א'
– שיחה א' –
[כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות ניגנו ניגון שמח. אחרי הברכה על היין ניגנו "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"].
א. שבת זו היא השבת הראשונה לאחרי חג השבועות בשנה זו, וממילא מובן שאם על כל ימות השנה נאמר "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ועד ל"חדשים" ממש (כלשון השני) – עאכו"כ בבואנו מזמן מתן תורתנו, שנקבע ליו"ט מיוחד ומתפללים בו תפילות מיוחדות דמתן תורה, ועוד ועיקר – שקוראין קריה"ת מיוחדת דעשרת הדברות – שנפעל חידוש גמור בענין התורה.
ולהעיר מהזהירות בהדגשת המעלה שבעשרת הדברות דוקא, כדמצינו בגמרא במסכת ברכות ש"ביקשו (לקבוע את עשה"ד בקריאת שמע) . . אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין", כדי שלא יפחיתו בקדושת ואמיתת שאר חלקי התורה.
ויש להוסיף בזה גם למעליותא, וכמ"ש הרמב"ם שקדושת כל התורה שוה, עד כדי כך, שהקדושה שבפסוק "ואחות לוטן תמנע" שוה לקדושה שב"אנכי הוי' אלקיך", אע"פ שזה שתמנע היתה אחותו של לוטן נעשה ע"י ענין דהיפך הצניעות, ולכמה דעות ה"ז ענין של עריות אפילו דבני נח! ועפ"ז מובן מדוע בחר הרמב"ם בפסוק זה דוקא, אף שאינו בהתחלת התורה וישנם ריבוי פסוקים בתורה לפניו המדברים בענינים פשוטים לכאורה.
ועפ"ז מובן, שזה שקוראין בחג השבועות את פרשת עשרת הדברות, הוא מפני שאז מתחדש הענין של מתן תורה כמו בפעם הראשונה, ולכן יש צורך לחזור ולקרוא את הדברים שניתנו בעת מתן תורה בפעם הראשונה – עשרת הדברות.
ואף שבפשטות הענינים – מאז מתן תורה בפעם הראשונה, אין שום חילוק לכאורה בענין התורה, בין התורה כפי שהיא לפני מתן תורה ו"זמן מתן תורתנו" שבשנה זו, לבין התורה כפי שהיא לאחרי מתן תורה השנה,
[ואין לומר שהחידוש שבתורה מתבטא בחילוק הפרשיות שבין קודם מתן תורה ולאחריו, שהרי ענין זה אינו קשור כלל עם מתן תורה אלא עם סדר שבתות השנה, שבכל שבת ישנה פרשת השבוע השייכת לה, כמ"ש הרמב"ם "המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת".
ואף שקוראים את עשרת הדברות בכמה שבתות במשך השנה – אין זה ענין לכאן, כי אין זה קשור לזמן מיוחד כנ"ל. ולהוסיף שע"פ המנהג לסיים תושב"כ פעם בשלש שנים (ולהעיר שיש גם מנהג לסיימו אחת לשלש שנים וחצי), כמדובר כמ"פ, קריאת (פרשיות אלו, ובמילא) עשרת הדברות שבפרשיות אלו היא בזמן אחר].
אעפ"כ, דבר ברור הוא, שאינו דומה לימוד התורה שלפני חג השבועות, אפילו לימוד התורה בתכלית השלימות השייכת אז – ללימוד התורה שלאחרי קריה"ת בעשרת הדברות, שהיא הקריאה העיקרית דשבועות (כמובן מזה שזוהי הקריאה היחידה בארץ ישראל), שאז נעשית המשכה חדשה דעשרת הדברות, מתן תורה מחדש כמו בפעם הראשונה (כמובן מזה שקודם הקריאה מברכים ברכה והמשכה חדשה).
ב. ומזה מובנת ההוראה למעשה בפועל – שלימוד התורה לאחרי זמן מתן תורתנו בשנה זו, צריך להיות באופן ד"חדשים" ממש, חידוש גמור – לגבי לימוד התורה לפני זה, כולל לימוד התורה בתכלית השלימות לפני זה. ובפשטות – שהלימוד הוא מתוך חיות ותענוג שלם, כמו שלומד דבר חדש.
וחידוש זה שבלימוד התורה צריך להיות ניכר בכל הענינים, גם בזמן ומקום, ובהתחלקות דזמן ומקום, שגם הם נעשים חדורים בלימוד התורה באופן חדש לגמרי שלאחרי מתן תורה בשנה זו.
דהנה מבואר בכמה מקומות שהתורה ניתנה דוקא בזמן ומקום גשמי, וכמ"ש "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" (זמן גשמי), "באו מדבר סיני" (מקום גשמי).
והענין בזה הוא, שתכלית נתינת התורה היא לפעול (גם) בזמן ומקום העולם, ויתירה מזו – התורה פועלת גם במקום המדבר, "מקום אשר לא ישב אדם שם", היפך ההתיישבות ד"לשבת יצרה", ולכן ניתנה התורה במדבר (ולעולם קוראין פרשת במדבר קודם עצרת), כי עבודתו של יהודי צריכה להיות בבחי' "לעשות – לתקן", להכניס תיקון ושלימות בעולם.
וכל עניני עבודה זו מתחדשים בכל שנה ושנה בבוא זמן מתן תורה – החל מחג השבועות עצמו, ואח"כ מתווספת שלימות בזה מיום ליום, עד ליום השבת שלאחריו, שבו נפעל ה"ויכולו", כולל גם מלשון שלימות, ותכלית השלימות, בכל ימי השבוע שלפניו, כולל ובמיוחד בימי "זמן מתן תורתנו" שלפניו.
ג. ולהוסיף, שחידוש התורה שבשבת זו מודגש גם בפרק דפרקי אבות שלומדים היום (כמ"ש אדמו"ר הזקן "ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ", וכך נתפשט מנהג ישראל, וכמו"כ נהגו רבותינו נשיאינו, כמו שמצינו כו"כ מאמרי חסידות שנאמרו בשבתות הקיץ המיוסדים על מאחז"ל מהפרק דפרקי אבות באותה השבת), שהתחלתו היא "משה קבל תורה מסיני", תוכן הענין דמתן תורה, מתן תורה מחדש!
ובענין והוראה זו נכללים כל ישראל ממש, כידוע שכל נשמות ישראל היו במתן תורה בפעם הראשונה, גם הנשמות העתידין לבוא, וכולל גם הגרים. ואף שבדורות שלאחרי זה – ובפרט בדורנו זה – רוב הנשמות אינן נשמות חדשות, כי אם גלגולים (וכמו שאומרים בקריאת שמע שעל המטה "בין בגלגול זה בין בגלגול אחר"), הרי מכל מקום, ישנן מיעוט נשמות חדשות.
וכמו"כ הוא במתן תורה שבכל שנה ושנה, כולל גם ההכנות לזה – שהרי התחלת קריה"ת דעשרת הדברות היא ב"ויחן שם ישראל נגד ההר" (שבר"ח סיון), "כאיש אחד בלב אחד", שכל בני ישראל, כהנים לויים וישראלים, מתאחדים יחדיו "כאיש אחד" באהבת ואחדות ישראל לקראת מתן תורה.
[ולהעיר מהשקו"ט האם היתה המציאות דכהונה גם לפני מתן תורה, דיש מקום לומר שמעין ענין הכהונה הי' כבר לפני זה, כדמצינו באברהם "והוא כהן לא-ל עליון", כידוע הדעות בזה, האם "הוא כהן" קאי על אברהם או על שם בן נח, כמדובר במק"א].
וענין זה מודגש בכל יום ויום (ובפרט בימי מתן תורה), שהיסוד וההתחלה היא דוקא באמירת "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך" (אמירה בדיבור דוקא – "נכון לומר קודם התפילה"), כמ"ש אדה"ז בסידורו.
ועד"ז ההכנות שלאחרי זה בימים שלאחרי ר"ח סיון – עד לאמירת "תיקון" בליל חג השבועות, שעי"ז נפעל ה"תיקון" בכל הענינים, ותיקון למעלה מתיקון עד לדרגא הכי נעלית, ולאחרי זה – יום קבלת התורה בחג השבועות.
ולהוסיף שגם ביום שלאחריו מודגש הענין דאחדות ישראל, כמדובר לעיל בנוגע ל"יום טבוח" דברי רבינו הזקן ש"בדבר זה עשו בית הלל כדבריהם (בית שמאי), והרבה מישראל נהגו כמותם כו'" (ולפירוש אחר, בדבר זה נהגו בית שמאי כבית הלל).
ד. וממילא מובן שלימוד התורה באופן חדש לגמרי הנ"ל, שייך לכל ישראל, אנשים ונשים, ואפילו טף, שהרי גם לקטנים אפשר להסביר בשכלם הם, שאע"פ שלמד תורה גם לפני מתן תורה, וגם הוא זוכר את הקריאה בתורה דעשרת הדברות בשנה שעברה, הרי בהגיע "זמן מתן תורתנו" בשנה זו עליו לדעת שזהו מתן תורה מחדש, באופן חדש לגמרי, וממילא לימוד התורה שלו צ"ל באופן חדש לגמרי!
וכפי שהוא בענין התפילה – דאף שהקטן מתפלל בכל יום ויום, מכל מקום, הוא מרגיש חידוש בתפילה של כל יום. ובמיוחד כשיש לילד סידור משלו, כמדובר כמ"פ אודות ההשתדלות המיוחדת וגודל התועלת שבדבר, שלכל ילד יהי' בחדרו הפרטי, סידור תפילה וחומש משלו, וכמו"כ ("ניט אין שבת גערעדט") קופת צדקה משלו – כל שלשת הקוין שעליהם העולם עומד, כפי שאומרים בפרקי אבות דשבת זו.
וזה מרומז גם בתחילת קריה"ת דשבועות – "בחדש השלישי", שבכל שלשת הקוין דתורה עבודה וגמ"ח, נעשה "בחדש", חידוש גמור באופן חדש לגמרי, לאחרי ההמשכה חדשה דמתן תורה בשנה זו, כנ"ל בארוכה.
ה. ויש לקשר זה גם עם פרשת השבוע שהתחלתה "נשא את ראש גו'", היינו שהנשיאות וההרמה דבני ישראל היא (לא רק ברגל וגוף דבני ישראל, אלא גם) בראש, ובמיוחד במוח שבראש, ובדרך ממילא נמשכים אחריו כל איברי הגוף, וגם בהם נפעלת הגבהה והתנשאות – שבזה מודגש לימוד התורה (בהבנת והשגת הראש) שנתעלה ונתרומם לדרגא נעלית יותר, כיון שנעשה באופן של חידוש גמור, נשיאת ראש.
וענין זה הוא כאמור בכאו"א מישראל, דאע"פ שפשטות הכתובים מדברים דוקא בבני גרשון, בשבט לוי, הרי ההוראה שבנדו"ד היא משם הפרשה, ומכיון ששם הפרשה אינו אלא תיבת "נשא", הרי זה מרמז גם להתנשאות וההרמה דכל בני ישראל. וגם בגוף הכתוב (לא רק שם הפרשה) נאמר "נשא את ראש", וכיון שכאו"א מישראל הוא בבחי' ראש, ד"ישראל" הוא אותיות "לי ראש", הרי גוף התיבות "נשא את ראש" מרמזות על הנשיאות שנעשית ב"ראש" – כל ישראל.
ועוד ועיקר: העבודה הרוחנית דשבט לוי שייכת וישנה בכאו"א מישראל, כפס"ד הרמב"ם הידוע ד"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו וכו'" (ולהעיר מהשייכות לשבועות שבו כתיב "מסת נדבת ידך"), ובסיום ההלכה "אתה תומיך גורלי".
ובפרט שפרשת נשא באה בהמשך לפרשת במדבר, שבה מסופר אודות מנין כל ישראל, שתוכנו וענינו הוא חביבותן של ישראל, כפרש"י "מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה".
והרי גם פרשת במדבר שייכת במיוחד למתן תורה, כמ"ש בטור שלעולם קוראין פרשת במדבר לפני מתן תורה, משום שזהו ענינה של התורה שניתנה במדבר דוקא – לעשות אפילו מהמדבר, מקום "אשר לא ישב אדם שם", מקום מושב ודירה להקב"ה, שזוהי כללות עבודת האדם בעולם ע"י התורה ומצוותי', "אשר ברא אלקים לעשות – לתקן", ועד שגם במקום המדבר ניכר החידוש שבתורה שלאחרי מתן תורה בשנה זו.
וענין זה מודגש גם בפרשה שמתכוננים לקרוא במנחה "בהעלותך את הנרות, עד שתהא השלהבת עולה מאליה" – שעד"ז הוא גם בשלהבת ד"נר הוי' נשמת אדם", שעבודתו נעשית באופן של חידוש גמור, שהוא מחדש, וממילא הרי זה באופן ד"עולה מאליה", שאינו צריך להגיע לעזרתם של הוריו, מדריכיו ומחנכיו וכו', אלא היא "עולה מאלי'", עבודה באופן של חידוש דוקא, שהוא מעצמו עולה בעבודתו "מחיל אל חיל".
ו. ויש לקשר זה גם עם הפרקי אבות דשבת זו – "והעמידו תלמידים הרבה", שדיוק הלשון "והעמידו" (ולא נקט לשון של עשי' וכיו"ב) מורה, שהתלמיד עומד בתוקף וקביעות מצד עצמו, שהם עצמם ייעשו חדורים בזה (ע"ד הנ"ל בענין "עולה מאלי'"), ויעמדו בתוקף ע"ד "שרפים עומדים ממעל לו".
אלא שלזה מוסיפים "הרבה", היינו שאין להסתפק בעמידה בתוקף באותו המעמד ומצב, אלא שהוא הולך "מחיל אל חיל" בעבודתו, משום שיהודי הוא למעלה ממלאכים להיותו מה"מהלכים בין העומדים האלה", כמבואר בכ"מ שזהו כללות החידוש בעבודתם שי ישראל – שהמלאכים נקראים "עומדים" כי עבודתם היא בעמידה במקום אחד, משא"כ נשמות ישראל הם בבחי' "מהלכים" ממקום למקום.
כלומר: אע"פ שהליכה ממקום למקום היא לכאורה ההיפך מענין העמידה בתוקף השייכת דוקא במקום אחד – הליכתו של יהודי ממקום למקום היא באופן שהמקום נעשה קשור עם שם הוי' במילואו (הוי' בריבוע בגימטריא מקום), עמידה בתוקף.
ז. ויהי רצון, והוא העיקר, שבעמדנו בפרשת נשא נעשית הנשיאת ראש דכל בני ישראל, אנשים, נשים וטף (ובמיוחד בטף, הקשורים למתן תורה באופן מיוחד, "בנינו עורבים אותנו", שלכן נוהגים להביא את כל התינוקות לבהכנ"ס בשעת קריאת עשרת הדברות), אפילו לפני בר מצוה ובת מצוה, עאכו"כ בבני עשרים שנה, ובמיוחד לאחרי "זמן מתן תורתנו" בשנה זו, שנת "אראנו נפלאות".
ועוד והוא העיקר, שלימוד התורה באופן חדש האמור, יקרב עוד יותר ויזרז את עיקר חידוש הצורה שבגאולה האמיתית והשלימה, ד"תורה חדשה מאיתי תצא", שעדיין לא נתחדשה, ועאכו"כ את כל החידושים דתלמיד ותיק שעתיד לחדש, ועדיין לא חידש;
דאע"פ שענינים אלו ניתנו כבר למשה בסיני, הרי ידוע הביאור בזה שנתינתם למשה בסיני היתה באופן ד"כלל" ונתינת כח – שניתנו הכללים והיסודות שעל פיהם מחדש התלמיד ותיק את דבריו, אבל פרטי הענין הם חידושו של התלמיד ותיק, עד כדי כך שתורתו נקראת על שמו, ועד ש"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", היינו שענין זה נוגע לכל העולם כולו (ובאופן שה"מביא גאולה לעולם" הוא עוד בזמן הגלות, כהמשך המשנה "שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", והרי גאולת פורים היתה עוד בזמן הגלות גופא כש"אכתי עבדי דאחשורוש אנן").
והעיקר, שמה"תורה חדשה מאיתי תצא" בלשון עתיד, נזכה כבר לתורה חדשה יצאה כבר בעבר.
ובמיוחד בבואנו מחג השבועות ד"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", שבזה מרומז ענין הקץ כמ"ש בספרי פולין ד"נמי לכם" בגימטריא "קץ" (ואע"פ שבספרי חב"ד סדר הלימוד דגימטריאות וכו' אינו בנמצא כ"כ, הרי מצינו בכ"מ בתורה שלומדים ענינים בגימטריא, עד להלכה שבתורה ד"סתם נזירות ל' יום . . אמר קרא קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין" – ולהעיר שכתוב זה הוא בפרשתנו).
ואז תהי' גם שלימות הסנהדרין (תורה) בלשכת הגזית, כמ"ש "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויעציך כבתחילה". ולהעיר שעיקר ענין הסנהדרין הוא (לא רק לימוד התורה סתם, אלא גם ובעיקר) פעולת התורה בעולם, כי נוסף לזה שכללות ענין הפס"ד הוא פעולת התורה בעולם, הרי גם בנוגע להנהגת הסנהדרין עצמם איתא בתדבא"ר ובכ"מ: "הי' להם לסנהדרי גדולה . . לקשור חבלים של ברזל במתניהם . . ויחזרו בכל עיירות ישראל . . וילמדו את ישראל . . כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות".
ובמיוחד בעמדנו וסיום וחותם זמן הגלות, כאשר כבר "כלו כל הקצין", וכלו כל הקביעויות, ונשיא דורנו העיד שכבר נסתיימה גם עבודת "צחצוח הכפתורים", וממילא צריך להיות החידוש ד"תורה חדשה" בגאולה האמיתית והשלימה – תיכף ומיד ממש, "לאלתר לגאולה", מכיון שכבר הי' בעבר ה"לאלתר לתשובה".
ובמיוחד בבואנו לאחרי קריה"ת דעשרת הדברות (עד לסיומם וחותמם ב"וכל אשר לרעך", שמזכיר אודות "ואהבת לרעך כמוך"), שבזה ממשיכים אח"כ בהמשך הפרשה עד ל"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", דקאי בעיקר על המקום דביהמ"ק, ומקום המזבח "מזבח אדמה תעשה לי", עד לתכלית השלימות בזה בביהמ"ק השלישי בגאולה העתידה, תיכף ומיד ממש.
ולהעיר מהשייכות ד"מיד" לחג השבועות: מי"ד ר"ת משה, ישראל בעש"ט, דוד מלכא משיחא, שהסדר בזה הוא שדוד הוא לאחרי ישראל, מכיון שביאת דוד מלכא משיחא היא לאחרי הבעש"ט (אע"פ שהתחלת ועיקר ענינו של משיח הוא היותו מזרע דוד ושלמה בנו (כלשון הרמב"ם הידוע), בהתחלת מלכות בית דוד) – ביאת דוד מלכא משיחא בפשטות למטה מעשרה טפחים, כידוע הסיפור בזה מאדמו"ר מהר"ש עם הצמח צדק, שעוד בזמנו אמר שרוצים וזקוקים למשיח בפשטות למטה מעשרה טפחים. ולהעיר שהן "צדק" קשור עם משיח שהוא גואל צדק, והן "צמח" – "צמח שמו".
ועוד ועיקר, שה"תיכף ומיד" נעשה באופן ד"ממש", בגשמיות ממש עד שניתן למשש זאת בחוש המישוש, שזהו החידוש דהגאולה העתידה – שמהחומריות עושים גשמיות, אבל הגשמיות נשארת במציאותה היא, ובה ניכר איך שהיש האמיתי הוא חד עם היש הנברא, עד ליש שבעשי'.
וזוכים לכל זה תיכף ומיד, כל ישראל יחד באחדות הפשוטה, הקשורה ומיוחדת באחדות הפשוטה דלמעלה, שאותה ממשיכים ומגלים למטה ע"י מעשינו ועבודתנו, עד לתכלית השלימות בזה בגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' השלימות בעשיית הדירה לו ית' בתחתונים – תיכף ומיד ממש.
ח. [לאחרי שיחה זו ניגנו את מאַרש ר"ח כסלו. אח"כ פנה כ"ק אדמו"ר שליט"א לעבר קבוצת אורחים ואמר]:
נמצאים כאן אורחים, ובודאי יאמרו "לחיים" ביחד עם ניגון, ושאר כל הקהל בודאי יצטרף אליהם ויסייעום.
ומכיון שיש ביניהם גם אורחים מצרפת אשר (כמה מהם) אינם מבינים אידיש, לכן [כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה אליהם והמשיך בצרפתית:] האורחים שהגיעו מצרפת יאמרו שלשה פעמים "לחיים" ובזריזות, וזה יהי' ההכנה, הסיבה והקדמה קרובה לזריזות הגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו.
[האורחים אמרו "לחיים" שלשה פעמים, וניגנו "האדרת והאמונה לחי עולמים"].
– שיחה ב' –
ט. ענינו של מתן תורה הוא (כמבואר במדרש) שאז נתבטלה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, עי"ז ש"ואני המתחיל", "וירד הוי' על הר סיני" – עליונים ירדו לתחתונים, ובמילא נעשה מיד לאח"ז תחתונים יעלו לעליונים – "ואל משה אמר עלה אל הוי'", שזהו החיבור דעליונים ותחתונים בב' האופנים: מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע.
ודוגמת שני ענינים אלו ישנם בעבודתו של כאו"א: הנפש האלקית שבו ירדה מלמעלה למטה עד שנתלבשה למטה בגוף גשמי, מלמעלמ"ט, וע"י עבודתו הרי הוא מברר את עניני העולם, ע"י אכילה ושתי' גשמית שנעשה דם ובשר כבשרו של היהודי, ומנצל זאת ללימוד התורה ועבודת ה', שעי"ז נפעלת עלי' במה שאכל ובגוף (תחתון שבאדם), מלמטלמ"ע.
ובבואנו ממתן תורה בשנה זו, הרי כל הענינים דמתן תורה הם באופן חדש, וממילא גם החיבור דעליונים ותחתונים בב' האופנים נעשה באופן חדש לגמרי.
ועוד ועיקר, ע"פ תורת הבעש"ט הידועה שבכל רגע ורגע מתהוית כל הבריאה מחדש מאין ואפס ממש, ששלימות התהוות הבריאה נהייתה במתן תורה כמאחז"ל עה"פ "ארץ יראה ושקטה" – נעשה החיבור דעליונים ותחתונים בכל רגע מחדש, ע"י שהכח האלקי המהוה (עליונים) נמשך בנברא למטה (תחתונים).
ועי"ז נמשכים כל הענינים מ"הוי' אחד ושמו אחד", היחוד דקוב"ה (עליון) עם עשר הספירות (שמו) – בנבראים שלמטה (תחתונים), מלמעלמ"ט; ועי"ז ניתן הכח לנבראים לברר ולהעלות ע"י עבודתם את עניני הבריאה למעלה, מלמטלמ"ע, ועד לנקודה שלמעלה מכל חלוקה וגדר דמעלה ומטה.
י. וזהו החידוש של מתן תורה, חיבור עליונים ותחתונים, עד כדי כך שגשמיות העולם נעשית ע"י קיום המצוה לחפצא של קדושה (כמדובר כמ"פ), מפני שאז נתחדש הכח והאפשריות שהחפצא בעולם ישתנה לחפצא של קדושה, משא"כ לפני מתן תורה – מכיון שהי' זה קודם ביטול הגזירה הנ"ל.
ולכן מצינו שכשרצה אברהם אבינו להשביע את אליעזר עבדו בנוגע לבנו יצחק, הוצרך לומר לו "שים נא ידך תחת ירכי", משום שאברהם רצה להשביעו בנקיטת חפץ של מצוה, ולפני מתן תורה לא היתה שייכת המציאות דחפצא דקדושה מלבד החפצא דקדושה שנעשית ע"י קיום מצות מילה שנצטוה אברהם (ע"ד לאחרי מתן תורה).
ולכאורה יש לעיין, מדוע הוצרך אברהם ל"שים נא ידך תחת ירכי":
א) מכיון שגם אליעזר מל את עצמו כמובן, הי' צריך אברהם אבינו לומר לו שים ידך תחת ירכך, ומדוע הוצרך לומר "תחת ירכי"?! [אלא שבזה יש לומר, דכיון שלא מפורש בתורה שבכתב בפרטיות אודות מילתו בפועל של אליעזר, השביעו אברהם ע"י ירכו].
ב) ועוד ועיקר, מצינו מפורש בתורה שלפני מתן תורה היתה כבר המציאות דקרבנות, החל מהקרבנות שהוקרבו עוד בזמן אדם הראשון, ולאחמ"כ הקרבנות שהקריב נח והקרבנות שהקריבו האבות כו', שקרבנות אלו היו לכאורה חפצא דקדושה, כי (אף שלא נצטוו עליהם, הרי) רובם היו קרבנות עולה שהם כליל לה', ובפרט שכל תוכן הקרבן הוא שמקריבים בהמה וכיו"ב להקב"ה. [ואפילו לפי הדעות שבני נח הקריבו גם קרבנות שלמים, הרי: א) זה יוצא מן הכלל, ועיקר הקרבנות היו עולות; ב) גם שלמים נעשים חפצא דקדושה].
ואם כן, מדוע הוצרך אברהם אבינו להגיע כלל ל"שים נא ידך תחת ירכי", ולא השביעו ע"י נקיטת חפץ בקרבן, חפצא דקדושה?!
ויתירה מזו יש לומר, שנוסף לעצם הקרבן, גם היד העושה את עבודות הקרבן היתה צריכה להיעשות חפצא של קדושה (בעת השחיטה), דאל"כ אין זה קרבן. ואף ששחיטה כשרה בזר (וא"כ – אי"ז בגדר עבודה), הרי זריקת הדמים וההעלאה ע"ג המזבח היא עבודה, וממילא צריך לומר שהיד העובדת נעשתה ג"כ לחפצא דקדושה, וא"כ מדוע הוצרך ל"שים נא ידך תחת ירכי"?!
יתירה מזה: אפילו לאחרי שנשרף הקרבן, יש לומר שגם באפרו נשארה עדיין קדושה מסויימת, חפצא דקדושה, כי אף שבנוגע לכמה דינים אפר הקרבנן לא נחשב למציאות, מכל מקון, הרי מצינו בנוגע לאפר דאילו של יצחק שצבור ומונח ע"ג המזבח תמיד; ואפילו את"ל שזהו ענין מיוחד באפרו של יצחק, משא"כ בשאר הקרבנות האפר אינו חפצא דקדושה כלל, הרי עצם מציאות הקרבן לפני שנעשה אפר, ואפילו היד העובדת – הם חפצא דקדושה כנ"ל.
בשלמא בנוגע לקרבנות אדם הראשון שלפני המבול י"ל שאז היתה הנהגה אחרת לגמרי (ועד שאדה"ר הי' בג"ע), וממילא גדרים אחרים לגמרי, ולכן בקרבנות של אדם הראשון לא יתכן לומר שנעשים חפצא (שבעולם) דקדושה. משא"כ בנוגע לקרבנות שהקריב נח לאחרי המבול, הרי היו אלו קרבנות עם כו"כ גדרי קרבן שלאחרי מתן תורה, ועד כ"כ ש"וירח הוי' את ריח הניחוח", היינו שהקרבן נתקבל לרצון למעלה, עד כדי כך שרצון זה נמשך מאז בכל הזמנים כולם, כהמשך הכתוב "ויאמר ה' אל לבו . . עוד כל ימי הארץ . . לא ישבותו", והיינו שרצון זה נמשך ופועל בכל עניני העולם לכל פרטיהם מאז ועד היום הזה, שהנהגתם תהי' באופן ד"לא ישבותו"! וא"כ קשה, מדוע הוצרך אברהם בזמנו ל"שים נא ידך תחת ירכי", בכדי שהשבועה תהי' בנקיטת חפץ?!
ויש לעיין ולהאריך בזה, ולתרץ בזה בכמה אופנים, בהתאם לכו"כ שיטות בזה כו', כמדובר במק"א.
יא. ועוד והוא העיקר: דוגמת כל הנ"ל (המצב קודם מתן תורה והמצב לאחרי מתן תורה) ישנו גם בעבודת האדם בכל יום.
דאע"פ שנמצאים אנו לאחרי מתן תורה, הרי בכל יום ויום ישנם עבודות שהם בדוגמת קודם מתן תורה, מפני שבכל יום ישנו ה"מתן תורה" שבו, שזהו בשעת ברכת התורה – "נותן התורה" לשון הוה, שהרי לאמירת ברכת התורה צריכים עשרה דוקא ובספר תורה דוקא (וכמו שמצינו בהנהגתם של גדולי ישראל שהיו נוהגים לומר שנים מקרא ואחד תרגום מתוך ספר תורה, ואעפ"כ לא ברכו ברכת התורה, דלזה בעינן עשרה) , וזה שכאו"א מברך ביחידות בכל בוקר את ברכת התורה הוא משום שאז נעשית הברכה והמשכה דמתן תורה מחדש, ה"מתן תורה" דאותו יום.
ומזה מובן שכל ברכות השחר שלפני ברכת התורה (כמנהגנו שלא מתחילים מיד בברכת התורה) הם בדוגמת העבודה שלפני מתן תורה, ומה שלאחרי ברכת התורה הוא בדוגמת העבודה שלאחרי מתן תורה.
וזוהי ההוראה מהנ"ל שע"י מתן תורה נעשה החיבור דעליונים ותחתונים – שכמו"כ הוא בכל יום ויום שע"י ה"מתן תורה" שבו נעשה החיבור דתחתונים שלפני מתן תורה, העבודה שלפני ברכת התורה, עם העבודה שלאחרי ברכת התורה, עליונים.
והעיקר – שמזה נבוא לשלימות החיבור דעליונים ותחתונים בגאולה האמיתית והשלימה, שאז תושלם העבודה ד"לעשות לו ית' דירה בתחתונים", וממילא תהי' שלימות הגילוי דעצומ"ה א"ס הדר בדירה. וכך צריכה להיות העבודה – לעשות מהתחתונים שיהיו כלים לגילוי אלקות כפי שהקב"ה הוא בעצמותו ממש, בלי שום לבושים כביכול, כמ"ש "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך".
דכמו שבגשמיות יש בזה כמה חילוקי דרגות, דאינו דומה גילוי המלך לזולת לכפי שהוא נמצא בחדרו הפרטי הכי פנימי, ואפילו בחדרו הרי הוא לבוש במלבושיו, העלם והסתר, ורק למשך זמן הכי קצר כפי המוכרח ישנו הגילוי בתכלית ללא כל לבוש, משא"כ יותר מכך הרי זה היפך ההלכה, מכיון שאז אי אפשר לומר דברים שבקדושה וכו' ובד"כ צריכה להיות זהירות מראי' חושיית בכמה חלקים, וגם צריך להיות הפסק בין הלב והחלק הכי תחתון וכו' כפרטי ההלכה בזה – עד"ז הוא ברוחניות הענינים שגילוי העצם דהמלך הוא ענין הכי נעלה, וזה יתגלה בתכלית הגילוי לעת"ל, כאן למטה בתחתונים, דירה בתחתונים.
יב. ובכל זה מיתוסף בעמדנו בש"פ "נשא את ראש" – שבכל בני ישראל נפעלת נשיאת הראש, הגבהה והתנשאות.
דאע"פ שבפשטות הכתובים מדובר רק על בני לוי, הרי כאמור (לעיל ס"ה) פסק הרמב"ם ד"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו . . הרי זה נתקדש קדש קדשים . . ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו . . אתה תומיך גורלי", וממילא מובן שכשהקב"ה הוא ה"תומיך גורלי" של היהודי, יש לו הרחבה גם בגשמיות ("דבר המספיק לו"), "כספם וזהבם אתם" בתכלית השלימות, כפי שיהי' לעתיד לבא – כולל גם הפירוש בזה, שכל הענין ד"כספם וזהבם" אצלם הוא טפל בלבד – "אתם", משום שעיקר ענינם הוא ה"תורה חדשה מאיתי תצא" דלעתיד לבא!
ועוד ועיקר, שזוכים לכל ענינים אלו תיכף ומיד ממש, וכאמור, "מיד" קשור במיוחד עם חג השבועות, ר"ת: משה, ישראל בעש"ט, דוד, עד לדוד מלכא משיחא.
ונזכה לשלימות הענין ד"דירה בתחתונים" בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובפרט ע"פ הכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר "לאלתר לתשובה", ועוד ועיקר – "לאלתר לגאולה".
ו"הקיצו ורננו כל שוכני עפר", החל מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ועמו כל השלשה האמורים – "מי"ד", וכולנו הולכים תיכף ומיד לארצנו הקדושה, ולירושלים עיה"ק, ולביהמ"ק, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.
[לאחרי שיחה זו ניגנו "יחי אדוננו"].
– שיחה ג' –
יג. רגיל להתעכב גם על הפרקי אבות דכל שבת, ועד"ז בשבת זו, שהיא השבת הראשונה לאחרי מתן תורה, ובה מתחילים לומר שוב את הפרקי אבות, כמ"ש אדמו"ר הזקן בסידורו ד"יש נוהגין כך כל שבתות הקיץ".
כלומר: בנוגע לזמן שלפני מתן תורה אין זה תלוי ב"יש נוהגין", אלא זהו מנהג פשוט בכל ישראל לומר וללמוד פרקי אבות בין פסח לעצרת, משא"כ לאחרי מתן תורה רק "יש נוהגין".
ויש לומר הביאור בזה: מכיון ש"דרך ארץ קדמה לתורה", לכן כשמתכוננים למתן תורה, בזמן שמהוה הקדמה למתן תורה, צריכים כולם לומר פרקי אבות שתוכנם וענינם הוא "דרך ארץ", שקדמה לתורה; משא"כ לאחרי מתן תורה, שבו ניתנה כל התורה כולה, הרי כולה שוה, ואין חילוק בין ענינים שבין אדם למקום וענינים שבין אדם לחבירו ובין אדם לעצמו, ולכן הלימוד דפרקי אבות אז אינו עיקרי כל כך.
אלא שכל זה הוא בנוגע ל"כל ישראל", משא"כ ה"יש נוהגין" שמהדרים בלימוד ענינים אלו גם לאחרי מתן תורה, הרי אצלם אמירה זו היא ענין ואופן נעלה יותר – הקשורה עם שלימות ההנהגה בכל הענינים, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו (וע"ד הרמז יש לומר בדיוק הלשון "יש נוהגין", שהוא ע"ד "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" שאומרים בתחילת כל פרק).
יד. והנה במשנה הראשונה דפרק שבת זה נאמר: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". ויש לומר שכוונת התנא ב"ומסרה ליהושע" אינה (רק) למסירה שקודם פטירת משה, אלא ש"ומסרה ליהושע" הי' גם במשך ימי חייו, כי בעצם הענין שיהושע בן נון "נער לא ימיש מתוך האוהל" נעשה הוא המקבל העיקרי דמשה (ביחס למסורת התורה, אף שבנוגע ללימוד התורה מפורש בעירובין "כיצד סדר משנה נכנס אהרן כו'").
ובהמשך לזה, יש לעורר אודות הלימוד וההוראה לפועל, שימשיכו ויתחזקו בלימוד הפרקי אבות בכל שבתות הקיץ, דאע"פ שמי שאינו נוהג כן אי אפשר לבוא אליו בטענות, משום שטוען הוא שאדמו"ר הזקן בעצמו מחלק בין קודם מתן תורה ולאחריו – אעפ"כ, יש להוסיף בזה ולא להסתמך על ההיתר הנ"ל, ולהמשיך באמירת ולימוד הפרקי אבות בכל שבתות הקיץ.
ועוד וגם זה עיקר: פרקי אבות הם חלק מתושבע"פ שלימודה צריך להיות בהבנה והשגה דוקא, ולכן אין להסתפק באמירת פרקי אבות, אלא צריכים ללמדם בעיון, כראוי בתושבע"פ.
אלא שמכיון ש"איני מבקש . . אלא לפי כחן", לא תובעים מכאו"א שילמד בעיון את כל המשניות דכל פרק בכל שבת ושבת, מכיון שמסתמא ענין זה יקשה להביאו לידי פועל; אבל עכ"פ משנה אחת בכל פרק, יש ללמוד בעיון כדבעי בתושבע"פ, והיינו שנוסף לאמירת המשניות בנוסח דאדמו"ר הזקן המודפס בסידור (ששם לא נדפסו המפרשים), יחזיק לידו ג"כ ספר משניות עם מפרשי המשנה, עכ"פ ספרי המשניות עם עיקר תוספות יו"ט ופירוש רבי עובדי' מברטנורא (המפרשים היסודיים), וילמד מתוכם עכ"פ משנה אחת כאמור עם המפרשים (שהם התושבע"פ בתושבע"פ גופא).
והאמור שייך במיוחד לתלמידי התמימים, שזהו עיקר ענינם – לימוד התורה בפירושי', בהבנה והשגה, ואדרבה: הסדר אצלם הוא הפוך – בתחילה לימוד לעיונא, ואח"כ אמירה סתם.
וכמו"כ יש להמשיך זאת בימי השבוע, כפי שכמה מבני ישראל נוהגים שכשיוצאים לנסיעה, לוקחים בדרך גם ספרים, כולל גם – ספר משניות קטן, "שונה הלכות בכל יום", ולומדים משניות בהיותם בדרך.
ויהי רצון, שעצם ההחלטה בכל זה תכריע את הכף כפס"ד הרמב"ם הידוע, ותביא את הישועה והצלה האמיתית בגאולה האמיתית והשלימה, ובמיוחד בעמדנו בי"ב סיון, סיום ושלימות דימי התשלומין של חג השבועות, שאין אומרים בהן תחנון כמ"ש אדמו"ר הזקן בסידורו. [ולהוסיף שבנוגע לענין זה כתב אדמו"ר הזקן את הטעם לאי אמירת תחנון ("כי החג יש לו תשלומין כל שבעה"), משא"כ בנוגע לשאר ענינים].
טו. ומכיון שבכל ענינים אלו צריכים להוסיף תמיד וללכת "מחיל אל חיל" – לכן יעלו עתה מלמטה למעלה ("מחיל אל חיל") אלו שהכינו משקה המשמח אלקים ואנשים, ויכריזו פרטי הדברים בנוגע לפעולותיהם, ומהם יראו וכן יעשו רבים.
וע"י עצם ההחלטה בכל זה, יוכרע הכף לזכות וזוכים תיכף ומיד לגאולה השלימה, ותיכף ומיד "ארו עם ענני שמיא" לארצנו הקדושה (וגם בשבת עצמו, כיון שאין תחומין למעלה מעשרה).
וכל העולים מלמטה למעלה נפגשים עם היורדים מלמעלה למטה, החל מביהמ"ק שיורד תיכף ומיד בנוי ומשוכלל מלמעלה למטה, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
[לאחרי חלוקת המשקה התחיל לנגן ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל. אח"כ הורה לש"ץ לנגן "יה"ר . . שיבנה בהמ"ק". אח"כ התחיל לנגן "ניעט ניעט", ואח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה. אח"כ ניגנו "שובה ה'".
ההתוועדות הסתיימה בשעה 3:55 לערך].
יומן התוועדות קודש כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א,
התוועדות א' ש"ק נשא, י"ב סיון – סיום ימי התשלומין ה'תנש"א
בשעה 1:30 נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות, כשהקהל מנגן ניגון שמח.
אחרי שבירך בופה"ג ניגנו "שישו ושמחו בשמחת הגאולה", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בחוזק, במיוחד לעבר קבוצת האורחים ממונטריאול.
בשיחה א' הזכיר ששבת זו היא הראשונה שלאחר חג השבועות – זמן מ"ת, ודיבר אודות קבלת התורה מחדש, וביאר בהרחבה כיצד לימוד התורה לאחר חג השבועות צ"ל באופן אחר לגמרי, כפי שמתייחסים לדבר שהוא בבחי' "חדשים ממש", ושזה שייך לכאו"א – אנשים, נשים וטף, וכן בנוגע לפרשת השבוע "נשא את ראש", שהנשיאת-ראש הוא ענין לימוד התורה באופן חדש, ומזה ממשיכים לפרשת בהעלותך – "שלהבת עולה מאליה" ב"נר ה' נשמת אדם" באופן של חידוש, ואיחל שע"י לימוד התורה באופן חדש נזכה ל"תורה חדשה מאתי תצא" ותיכף ומיד ממש.
אחרי שיחה זו ניגנו את מאַרש ר"ח כסלו, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בחוזק רב, ובאמצע עודד בתנועות חזקות במיוחד בידו הימנית הק'. אח"כ נתן פרוסת עוגה לילד הקטן מהאחים שאַרף שיחיו.
לאחר מכן פנה כ"ק אדמו"ר שליט"א לשמאלו, ואמר שנמצאים כאן אורחים, ובודאי יאמרו "לחיים" ביחד עם ניגון שמח וכל הקהל יצטרף אליהם, וכיון שיש ביניהם אורחים מצרפת שאינם מבינים אידיש, לכן – והמשיך בצרפתית: "יאמרו 'לחיים' שלוש פעמים ובזריזות, וזה יהיה הכנה קרובה לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו" [גירסא אחרת: ". . אשר ענין זה יהיה ההכנה, הסיבה וההקדמה לזריזות הגאולה כו'"].
האורחים החלו לנגן "האדרת והאמונה" בניגון המאַרש הצרפתי, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד לעברם את השירה, ובאמצע סימן בשתי אצבעותיו הק' שיאמרו "לחיים" בפעם השניה, ואח"כ בשלושת אצבעותיו – שיאמרו "לחיים" פעם שלישית [ולהעיר שבדרכם חזרה למונטריאול הם התגברו על שלוש תקלות: פעמיים התפוצצו גלגלי האוטובוס, ובפעם השלישית התנגש האוטובוס בצבי שדילג מולו, ות"ל שאיש לא נפגע...].
בשיחה ב' דיבר על ענינו של מ"ת – חיבור עליונים ותחתונים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וההוראה בעבודת האדם – זהו ע"י ירידת הנפש האלקית בגוף גשמי מלמעלה למטה, ועי"ז מבררים את עניני העולם כמו אכילה ושתיה וכו' ומעלים אותם לקדושה – מלמטה למעלה. אח"כ היה שקו"ט במבואר בחסידות שעד מ"ת לא חדרה הקדושה בעולם הגשמי – ביחס לשבועת אליעזר ולקרבנות שהוקרבו אז ועוד, ואמר שכל זה הוא גם בעבודת האדם, שהרי ברכות התורה הם הברכה והמשכה דמ"ת מחדש – המ"ת דאותו יום, ובמילא הברכות שלפני ברכות התורה הם בדוגמת העבודה שלפני מ"ת, ולאחרי ברכות התורה זהו ענין העבודה שלאחר מ"ת, ונמצא שבכל יום ישנו החיבור דעליונים ותחתונים.
אחרי שיחה זו ניגנו "יחי אדוננו", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בחוזק. באמצע הורה לר' משה שי' וועבער לומר "לחיים", ועודד לעברו את השירה.
בשיחה ג' עורר על חיזוק המנהג דאמירת פרקי אבות במשך כל שבתות הקיץ, והוסיף שאע"פ שבד"כ "אומרים" פרקי אבות – ראוי ללמוד לפחות משנה אחת בעיון עם פירוש הרע"ב ועיקר תויו"ט, ואמר שזה שייך במיוחד לתלמידי התמימים שכל עיסוקם הוא הלימוד דוקא בהבנה ובעיון, וכן עורר על לימוד הפרקים גם במשך השבוע – בעת ההליכה בדרך וכיו"ב. בסיום הזכיר אודות חלוקת המשקה.
אחרי שיחה זו התקיימה חלוקת המשקה. בתחילה הועמדו על השולחן 23 קנקנים, וכ"ק אדמו"ר שליט"א איחל לכאו"א מהמקבלים: "זאָל זיין [= שיהיה] בהצלחה רבה".
בשל ריבוי הקנקנים, מזג מהם כ"ק אדמו"ר שליט"א גם לתוך כוס זכוכית (מלבד המזיגה לתוך הגביע, כרגיל). לראשון המקבלים מזג בתחילה מכוס הזכוכית לתוך כוסו, ואח"כ החזיר מכוס הזכוכית לקנקן.
כשניגש ר' זלמן שי' יפה, חייך אליו כ"ק אדמו"ר שליט"א. כשניגש ר' שלמה שי' קונין (יחד עם חברי ועד אגו"ח) לקחת קנקן עבור התוועדות הקבלת-פנים לאורחים, ביקש ברכה עבור ר' יצחק הכהן שי' קאָגען. כ"ק אדמו"ר שליט"א שאלו אם יש קנקן עבורו, ומיד הובאו שני קנקנים נוספים, וכ"ק אדמו"ר שליט"א נתן א' מהם לר' שלמה קונין. אח"כ ביקש הנ"ל ברכה שהספרים יחזרו, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: "אמן, בקרוב". את הקנקן השני נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לאדם נוסף שהכריז (ובמילא היו סה"כ 25 קנקנים).
אח"כ החל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל. באמצע הורה לר' שלום דובער שי' גאָראָדעצקי לומר "לחיים", ועודד את השירה לעבר המשב"ק ר' שלום בער שי' גאַנזבורג (לעברו עודד גם פעמים נוספות במשך ההתוועדות).
לאחר מכן הורה לחזן ר' משה שי' טעלישעווסקי לנגן "יהי רצון . . שיבנה ביהמ"ק", ועודד בחוזק ולמשך זמן רב. אח"כ התחיל לנגן בעצמו "ניעט ניעט ניקאַוואָ", ועודד בחוזק.
אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.
בעת אמירת הברכה החלו לנגן "שובה ה'", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בחוזק רב. כשנעמד ממקומו – השתתקו, אך כ"ק אדמו"ר שליט"א הניף את ידו הק' בעוז להמשך השירה, והמשיך לעודד בחוזק בהנפת ידו הק' אף לאחר שכבר נעמד ליד הסטנדר.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 4:00 לערך.
בתפילת מנחה ניגנו ב"שים שלום", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בשתי ידיו הק'.
אחרי התפילה התיישב כ"ק אדמו"ר שליט"א לאמירת פרקי אבות (הפעם חילקו לקהל חוברות מיוחדות הכוללות פ"א מפרקי אבות עם ביאורים מכ"ק אדמו"ר שליט"א על המשנה הראשונה), ואחרי הכרזת הגבאי על תפילת מעריב בשעה 9:05 – יצא מביהכ"נ.