בס״ד. התוועדות קודש כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א
שבת פרשת נשא, י"ב סיון, ה׳תנש"א – התוועדות ב'
– שיחה א' –
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' (במזרח ביהכ"נ) לסעודה, וכו'. אח"כ הורה לנגן "בני היכלא", ואח"כ אמר:]
א. נמצאים עתה ביום י"ב סיון (ובזה גופא – בסיום וחותם היום), בסיום ימי התשלומין של חג השבועות, תשלומין גם מלשון שלימות, שאז נעשית השלימות של כל עניני חג השבועות.
ובזה גופא – שלימות בתוך שלימות, כיון שנמצאים ביום השבת שענינו הוא לפעול שלימות בכל הבריאה – "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" (ויכולו מלשום כליון ושלימות), והשלימות דכל ימי השבוע שלפני זה.
ובשבת גופא מתווספת שלימות מצד המצאנו בזמן ד"רעוא דרעוין", שאז נעשית השלימות בשבת עצמו, שלימות שבשלימות. ואין הפירוש ב"רעוא דרעוין" שמדובר בכמה רצונות, אלא נקודה אחת – רצון אחד ויחיד שלמעלה מכל הרצונות, שלימות בענין הרצון, שזהו בחי' החפץ והתענוג, אשר "אין למעלה מעונג", וביחד עם זה – היא פועלת שלימות בכל הענינים והפרטים, כידוע שכח התענוג נמשך בכל פרטי כוחות האדם, עד לבחי' עקב שברגל, תחתון שבתחתון.
ועוד וגם זה עיקר – שזה מהווה הכנה לשלימות האמיתית של הרצון והתענוג בגאולה האמיתית והשלימה, שהרי שבת בכלל היא מעין והכנה ל"יום שכולו שבת" (כפי שאומרים בברכת המזון דשבת), כמ"ש במשנה בנוגע ל"מזמור שיר ליום השבת" (הנאמר ע"י כאו"א מישראל, האנשים והנשים והטף, שענין זה שייך לכל ישראל) – "מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
ובמיוחד – הרי עיקר גילוי ענין זה בגאולה האמיתית והשלימה הוא בביהמ"ק, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך", שיש בו ב' קצוות הנ"ל: מחד גיסא – בביהמ"ק הוא השלימות הכי נעלית שלמעלה ממקום ולמעלה מזמן; וביחד עם זה הביהמ"ק קשור דוקא עם מקום גשמי, ונמשך דוגמתו (בעבודת האדם גם בזמן הזה) גם בכל מקום, כמו שכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", כפי שדובר על כך בההתוועדות שבבקר, ועאכו"כ בהתוועדות זו ד"רעוא דרעוין".
ויהי רצון שנראה תיכף ומיד איך שעצמות ומהות יושב ומתוועד ("זיצט און פאַבריינגט") עם כל יהודי, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי" (ועד"ז בנוגע להתוועדות זו שבזמן "רעוא דרעוין"), שאז "אבוא אליך וברכתיך" – המשכת כל הברכות לכאו"א מישראל, עד לגאולה האמיתית והשלימה ביום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
ב. וזהו גם התוכן דפרשת השבוע שקראו היום – "נשא את ראש בני גרשון", שתוכנה נשיאת ראש והרמה שנעשה גם בשבט לוי, שבט מיוחד ונעלה כו'.
ועד"ז נעשה בכאו"א מבני ישראל, שהרי "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו . . הרי זה נתקדש קדש קדשים" (כמ"ש הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל), היינו שבכחו של כ"א מישראל להגיע לא רק לקדושתו של לוי סתם, אלא לדרגת כהן גדול, שעבודתו "קודש קדשים", וכמ"ש "ואתה תהיו לי ממלכת כהנים", ופירושו "מלך שבכהנים", דהיינו הכהן הגדול ("כהנים גדולים").
וזה נמשך ב"גוי קדוש" – בכל הענינים והפרטים של כאו"א מישראל, כלשון הזוהר (שאומרים ב"מענה לשון" בעת הביקור על ציוני צדיקים, כולל ציוני רבותינו נשיאינו) "גופא דילהון קדישא . . נשמתא דילהון קודש קדשים" (שזה כולל נוסף לנר"ן, גם ח"י).
וענין זה נמשך בכל בני ישראל, גם כפי שמחולקים לי"ב שבטים כמסופר בסיום פרשתנו ע"ד הקרבת קרבנות י"ב הנשיאים לחנוכת המזבח, שחלוקה זו מרומזות בי"ב סיון, והמשכו למחר בי"ג סיון שי"ל שמרמז על שבט לוי שלא הי' בכלל הנשיאים המקריבים (כיון שהוא מרומם ומנושא משאר השבטים, וקשור עם ענין "בהעלותך את הנרות"), אף שבעת לידתו הי' לוי בכלל השבטים, וביחד עם זה – ה"ה קשור ושייך לי"ב השבטים שלפניו, שאז נעשה אצלו חיבור ב' הקצוות – ההתעלות וההבדלה מעניני העולם, וביחד עם זה נמשך וחודר בכל עניני העולם.
וע"פ הנ"ל ששלימות ענין זה הוא בגאולה האמיתית והשלימה, מובן מה שלעתיד לבא יהי' שער הי"ג ("שער לוי אחד"), "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים", שאז נעשה שבט לוי מציאות חדשה – שבו הי"ג. וזהו גם דיוק המספר "שלשה עשר", הקשור גם לי"ג מדות הרחמים (עם כל השיטות בהתחלת מנין י"ג מדות הרחמים: שיטה הא' שזהו משם הוי' הא', שיטה הב' שזהו משם הוי' הב', ושיטה הג' שזהו משם "א-ל", ועוד), שלמעלה מסדר ההשתלשלות ("רעוא דרעוין").
ג. ועד"ז בחלוקה לשבעת קני המנורה, כמ"ש בריש פרשת בהעלותך (שקראו בעת תפילת המנחה) "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", דקאי על שבעה סוגים (ומדריגות) בבני ישראל, וביחד עם זה הרי נרגש בהם ש"מקשה אחת" (אחדות שלמעלה מהתחלקות), ובזה גופא "מקשה זהב", וכמ"ש בזכרי' "ראיתי והנה מנורת זהב כולה", שהזהב הוא המובחר שבעולם כמארז"ל "לא הי' העולם ראוי להשתמש . . בזהב ולמה נבראו, בשביל המשכן וביהמ"ק".
ולהעיר שאת פרשה זו (בהעלותך) מתחילים ללמוד תיכף ביום ראשון בשבוע (הבא לאחרי יום הש"ק זה), י"ג סיון (וכנ"ל ס"ב), שבו נבראה ונכללה כל הבריאה כולה (כפירש"י), ועד"ז בזמן – כל השנה כולה, וכמו שרואים שבראש השנה (שכולל את כל השנה) קוראים את המזמור ד"יום ראשון בשבת" שבו נאמר "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה".
וסיום המזמור "מלך הכבוד סלה", שנפעלת נצחיות ("סלה") בכל ענינים אלו, כמאחז"ל "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמים".
ד. ובכל ענינים אלו ניתוסף הנתינת כח המיוחדת בעמדנו בסיום ימי התשלומין דחג השבועות:
ההכנה לחג השבועות נעשית ע"י ספירת העומר במשך מ"ט יום, שבהם נפעלו כל כל הענינים, כולל ענין הטהרה וכו' "לטהרנו ולקדשנו" – באופן של נצחיות; ומזה באים לר"ח סיון שאז היו בני ישראל "כאיש אחד בלב אחד" ("מקשה אחת זהב"); ולאחרי זה – ימי ההכנה לחג השבועות, ועד לאמירת "תיקון ליל שבועות", שכולל גם התיקון ושלימות דכל הענינים ובאופן דנצחיות, ועד לימי חג השבועות, ושלימותם – בסיום ימי התשלומין.
ובענין זה מודגש גם הקשר והשייכות לגאולה האמיתית והשלימה:
דהנה חג השבועות קשור למשה רבינו, וכמו שאמרנו בפרקי אבות דשבת זה (ומי שלא אמר עדיין יכול "לחטוף" ("אַריינכאַפּן") ולהשלים עד הבדלה) "משה קיבל תורה מסיני", והוא "גואל ראשון . . גואל אחרון", וכן לבעש"ט – שיום ההילולא שלו הוא בחג השבועות, ולדוד המלך – ש"מת בעצרת", והוא קשור במיוחד לגאולה (דוד מלכא משיחא), כדברי הגמרא בסנהדרין (בסוגיא אודות משיח) "עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר . . כגון קיסר ופלגי קיסר", ופרש"י "מלך ושני לו".
ולהעיר שאף שתוכן מסכת סנהדרין הוא פסקי דינים בנוגע למעשה, אעפ"כ מדובר שם גם בנוגע לענין ש"לא הי' ולא עתיד להיות" (בן סורר ומורה); ויש לומר שבלשון "לא הי' ולא עתיד להיות מרומז ה"אתהפכא חשוכא ונהורא ומרירו למיתקא".
וכמדובר לעיל שר"ת שמם של ג' הרועים הנ"ל הוא "מי"ד".
ויהי רצון שיהי' "מיד" "הקיצו ורננו שוכני עפר" בגאולה האמיתית והשלימה, ובפרט בבואנו מחג השבועות ד"בעינן נמי לכם", שהגימטריא ד"נמי לכם" הוא (כמבואר בספרים) בגימטריא "קץ"; ואף שענין זה מבואר בספרי חסידות פולין, הרי זה כבר נתקבל והולך ומתפרסם.
והרי כבר נמצאים לאחר "לאלתר לתשובה" ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם" ע"י "נר ה' נשמת אדם" שדולק בתכלית השלימות באופן של "שלהבת עולה מאלי'" (כמ"ש בפירש"י בר"פ בהעלותך), ובמילא ודאי שצריך להיות תיכף ומיד "לאלתר לגאולה".
ה. כנהוג בהתוועדות כגון זו ינגנו את ניגוני כל רבותינו נשיאינו, החל מהניגון שמיוחס (אצל החסידים) להבעש"ט ולרב המגיד ולאדמו"ר הזקן, ואח"כ רבותינו נשיאינו שלאחרי זה – אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, אדמו"ר מהר"ש, אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, עד לניגון האחרון – הניגון של נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעד ניגון זה נצא מהגלות, והולכים תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה, הקשורה גם לשירת העשירית. [וכביאור אדמו"ר הזקן בתורה אור ("אַ ליכטיקע תורה") על מארז"ל "כל בעלי שיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" דקאי בעיקר (לא על שירת המלאכים אלא) על שירת הנשמות].
ובפשטות – שמצטרפים אל בני ישראל שנמצאים כבר בארץ הקודש ובירושלים עיה"ק וב"ציון" (פנימיות שבירושלים) ובהר הקודש (במקומות המותרים) – "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו" בגאולה האמיתית והשלימה.
ואז עובדים בביהמ"ק "כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם (כולל שירת הלויים) וישראל במעמדם", ועד לקודש הקדשים, כולל גם שמתגלה קדושתו של כל יהודי, וכמבואר על מארז"ל עה"פ "והתקדשתם . . כי קדוש אני" "יכול כמוני" – שבכחו של יהודי להיות "כמוני" קדושתו של הקב"ה ("אתה קדוש ושמך קדוש").
ונוסף בכל זה הסיוע ונתינת כח, ע"י ניגון הניגונים הנ"ל בביהכ"נ וביהמ"ד ובית מעשים טובים, ובהתוועדות שכפתגם אדמו"ר הזקן יכולה לפעול עוד יותר מאשר פעולת המלאך מיכאל.
והעיקר – שהולכים תיכף ומיד ל"מקדש אדנ-י כוננו ידיך", והמשך הכתוב "ה' ימלוך לעולם ועד" (שזהו סיום פרקי אבות, ו"מתכיפין התחלה להשלמה" – פרק א' דפרקי אבות שבו כתוב "והעמידו תלמידים הרבה" שזה כולל גם נשים וטף).
וכאומר, תיכף ומיד ממש, באופן של ממשות.
[ניגנו: "ג' תנועות (להבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן), "א-לי אתה" (לכ"ק אדמו"ר הזקן), ה"קאַפּעליע" (לכ"ק אדמו"ר האמצעי), "ימין ה'" (לכ"ק אדמו"ר הצמח צדק), "לכתחילה אַריבער" (לכ"ק אדמו"ר מהר"ש), ניגון ה"הכנה" (לכ"ק אדמו"ר נ"ע), ה"בינוני" (לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ), "הוא אלקינו" (לכ"ק אדמו"ר שליט"א)].
– שיחה ב' –
ו. זמן זה שאחר תפילת מנחה, "רעוא דרעוין" דיום השבת קודש, קשור עם ענין העונג, שהתכלית והשלימות בעונג דשבת נעשה בזמן ד"רעוא דרעוין" של כל יום השבת (כנ"ל ס"א).
ומזה הוראה בעבודה עתה בזמן הגאולה, שבעמדנו בסיום וחותם זמן הגלות, ומוכנים תיכף ומיד ממש לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שהרי כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר צריכים רק לצחצח את הכפתורים ("מ'דאַרף נאָר צופּוצן די קנעפּ"), והרי כבר צחצחו את הכפתורים – צריכה להיות עבודת האדם בתקופה זו רק בהוספה ושלימות בכל עניני תורה ומצוותי', דוקא מתוך עונג שנוסף לעבודה עצמה, קיום התומ"צ באופן ד"כחדשים" עד ל"חדשים" ממש.
ובמיוחד בלימוד התורה בהתמדה ושקידה ומתוך עונג דוקא, הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה, שזהו (חיבור נגלה ופנימיות) ענינם המיוחד של תלמידי תומכי תמימים, שעיקר ענינם הוא התמדה ושקידה בלימוד התורה, הן בנגלה והן בפנימיות התורה – כפי שחידש מייסד הישיבה אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שענין זה (התייסדות הישיבה) היא מחידושיו העיקריים.
וכן אלו שהיו תלמידי תומכי תמימים בעבר, נשאר אצלם הענין לעולם ועד, שהרי "קדושה אינה זזה ממקומה", ואדרבה "מעלין בקודש" – שצריך להתווסף בזה.
וזוהי הלימוד וההוראה וההחלטה הטובה שצריך כאו"א לקחת מהתוועדות זו, להוסיף עוד יותר בכל עניני לימוד התורה, נגלה וחסידות יחד, מתוך תענוג.
ז. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע "נשא את ראש", שנעשית התנשאות והרמה ב"ראש" הבנת והשגת האדם (כמשנ"ת בהתוועדות שלפני זה), כלומר – בלימוד התורה שלהם, וזה נעשה ע"י ענין העונג, שהלימוד נעשה באופן נעלה ומרומם יותר – לימוד מתוך עונג (שעונג הוא למעלה ממוחין).
וכאמור הרי זה שייך לא רק לשבט לוי אלא לכאו"א מישראל, וכמו שמביא הרמב"ם להלכה ופס"ד ברור (כנ"ל ס"ב): "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . הרי זה נתקדש קדש קדשים", ובמילא נעשה אצלו "נשא את ראש" גילוי בחי' העונג.
ויש לומר, שזהו מה שהרמב"ם מוסיף בסיום וחותם ההלכה את הפסוק "אתה תומיך גורלי", שבזה מבאר לכאו"א מישראל את הדרך והכח להגיע לגילוי בחי' העונג ("קדש קדשים", "ה' מנת חלקו ונחלתו לעולם") מצד בחי' "גורל" שבנשמה, ש"גורל" (ע"ד העונג) קשור לעצם הנשמה שבכאו"א מישראל (כידוע בענין "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" שאומרים בכל יום קודם התפילה), שלמעלה מעלה מכל הכוחות והדרגות.
וביחד עם זה (ובגלל זה) – נמשך אח"כ בכל דרגות האדם, במדריגות הנשמה בבחי' נפש, רוח, נשמה, חי' ויחידה, וגם בכל כוחות האדם, ועד בלבושי האדם – במחשבה, דיבור ומעשה, עד במעשה שבמעשה, שכולם נעשים בתכלית השלימות.
והחל מיחידה שבנפש הקשורה ל"יחידו של עולם", וכמבואר בכ"מ עה"פ "דרך כוכב מיעקב", דקאי על בחי' היחידה שבכאו"א מישראל, שבכל אחד מהם ישנו ניצוץ ("כוכב") דמלך המשיח, שזהו בחי' יחידה שבנפש, ענין התענוג.
ולהוסיף ש"כוכב" הוא גם כ"ו – גימטריא דשם הוי', שנמשך בכ"ב אותיות התורה שבהם ועל ידם ("ע"י חילופים ותמורות האותיות כו'") נברא העולם (וענין זה נזכר בספר יצירה ונאמר גם ב"תיקון ליל שבועות" שרומז גם לתיקון ושלימות כל הענינים מתוך תענוג), וחיבור ב' הענינים בתיבת "כוכב" מורה על המשכת וגילוי שם הוי' בעולם (הוי' מלשון "מהוה").
ח. והנה, שלימות ענין זה הוא בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תהי' תכלית ושלימות המשכת וגילוי בחי' התענוג, בלשון המשנה "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
וכפי שהוא גם בפשטות הענינים – כמ"ש הרמב"ם בטעם הדבר ש"נתאוו כל ישראל . . לימות המשיח", כי דוקא אז תהי' שלימות המנוחה (והתענוג) בכל הענינים. ובסיום וחותם ספר הרמב"ם "ובאותו הזמן . . הטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר", כלומר, שאז נעשית השלימות בכל הענינים והדרגות, גם ב"מעדנים" של עוה"ז הגשמי (וכידוע שגאולה היא המשכת "אלופו של עולם" בתוך מציאות ה"גולה").
ויש לומר שענין זה מרומז גם בלשון "גאולה האמיתית והשלימה":
הכוונה ב"גאולה האמיתית" היא, נוסף על בחי' אמת סתם – גם בחי' "אמת לאמיתו", אשר בחינה זו נמשכת וחודרת בכל מקום ודרגא (ומרומז בתיבת "אמת", שהתחלתה באל"ף וסיומה בתי"ו – המורה על ההמשכה והפעולה בכל הדרגות כולם; ולהעיר מהמבואר בדרושי ר"ה שהתעוררות התענוג בר"ה שנמשך בכל סדר ההשתלשלות נעשה ע"י האות אל"ף).
ו"השלימה" מורה על כך שהגאולה פועלת תכלית השלימות בכל הדרגות והכוחות, עד למטה מטה.
ועפ"ז מובן, שבעמדנו בהתוועדות בעת "רעוא דרעוין", שזהו ענין התענוג, וכל זה – תיכף ומיד ממש קודם ביאת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, צריכה עבודת בני ישראל להיות בכל עניני לימוד התורה וקיום המצוות – בגילוי בחי' התענוג ("דרך כוכב מיעקב").
ולהוסיף, שגם שלימות לימוד התורה באופן של חידוש ועונג תהי' לעתיד לבא, כמ"ש "תורה חדשה מאתי תצא", ועד שאמרו חז"ל "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח".
ט. בכל זה מיתוספת נתינת כח מיוחדת בעמדנו ביום י"ב סיון, סיום ימי התשלומין דחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", ובמילא נעשית אז השלימות בכל עניני לימוד התורה, כולל ובמיוחד – לימוד התורה מתוך עונג. וכיון שענינו של מתן תורה שייך לכל החודש כולו (כמובן ממ"ש בגמרא "אוריאן תליתאי . . בירחא תליתאי", נמשכת שלימות זו דלימוד התורה בכל החודש כולו.
והשלימות שבש"ק דימי התשלומין נמשכת גם בימים שלאחריו, ובפרט בחמשה עשר בחודש סיון, שבו "קיימא סיהרא באשלמותא", השלימות דבני ישראל שדומין ללבנה ומונין ללבנה (ועד"ז מקדשים את הלבנה), שכל זה נוגע לליל ט"ו, ונוסף ע"ז ביום ט"ו, כמבואר במסכת סוטה במעלת אור היום ("כיון שעלה עמוד השחר ניצל כו'") שהתורה משולה לו. ואף שהחילוק המובא בגמרא שם (בין אור היום ואבוקה של אור) הוא רק בתור משל (לחילוק בין תורה ומצוות), הרי בנדו"ד הוא ג"כ ענין עיקרי ונעלה ביותר, וכפי שרואים ב"משלי" שלמה המלך.
והנה על שלמה נאמר "שלמה יהי' שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו", ונתבאר בדרוש "פדה בשלום" (בשערי תשובה) לאדמו"ר האמצעי (אשר לפני זה ניגנו את ניגונו), שמעין ודוגמת ענין ה"פדי' בשלום" בשלימות דלעתיד לבא הי' כבר בזמן שלמה (מלשון שלימות), וכמבואר שם "שיש מדריגה גבוה בנה"א והוא בחי' יחידה שבה בחי' העצמיות שע"י יש לה פדי' בשלום". וזה קשור גם לכך שמשיח צדקנו הוא "מזרע דוד ושלמה".
וכמו"כ בזמן הגלות נעשה "פדה בשלום נפשי" (שזה קשור גם למתן תורה שבו נאמר "אנכי ה' אלוקיך", שדרשו חז"ל "אנא נפשי כתבית יהבית", ועד"ז "נפשא דילהון קדישא") גם במצב ש"ברבים היו עמדי", ואדרבה – לא רק שה"רבים" דזמן ומקום הגלות אינם סותרים ומונעים את שלימות עבודתו של היהודי, אלא הם נהפכים להיות מסייעים ליהודי.
ונקודת הענין הוא, שהחידוש דהגאולה האמיתית והשלימה היא הגאולה דגל הדרגות והפרטים כולם, שגם ה"רבים" נעשים "עמדי", ואת הגולה עצמה הופכים לגאולה, וכל פרט ופרט שבגולה, כשם שהוא בקיבוץ גלויות שהקב"ה מקבץ את כאו"א מבני ישראל ("ואתם תלוקטו לאחר אחד בני ישראל").
ומוסיפים בזה "עוד אקבץ עליו לנקבציו", שאף אחרי שהקב"ה מקבץ את בני ישראל ("לנקבציו") הרי הוא בוחן ומחפש שוב – האם ישנו עוד יהודי אחד ויחיד שאפשר לקבצו ולהביאו לאה"ק! והקב"ה מקבץ גם אותו, שהרי כל יהודי נבחר ע"י הקב"ה, "אתה בחרתנו מכל העמים".
י. בכל הענינים האמורים לעיל, ובפרט בהחלטות טובות בכל זה, מיתוסף עוד יותר כשנמצאים ב"רעוא דרעוין", ובהתוועדות של כמה וכמה עשיריות מבני ישראל.
ובפרט שאח"כ ימשיכו בה בברכת המזון – שבה מודגשת במיוחד שלימות העונג שביום השבת, כמ"ש בסיום ברכת המזון "הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", היינו שכל שבת הוא מעין והכנה ל"יום שכולו שבת" – שאז תהי' שלימות המנוחה ועונג.
והוספה והדגשה יתירה בזה – שברכת המזון נעשית בזימון על הכוס של ברכה, שע"פ הלכה שייך (לא רק בעשרה אלא) גם בשלשה, ו"יש אומרים שברהמ"ז טעונה כוס אפילו ביחיד", ומצינו בגדולי ישראל שזימנו על הכוס אפילו ביחיד, וזה שאין זה כך בהלכה הוא משום ש"תורה על הרוב תדבר".
ומזה באים לשקו"ט בנוגע לנוסח עניית הזימון, שאמירת הברכה בהזכרת השם ("נברך אלקינו") שייכת דוקא בעשרה, כי בהמשכות דברכת המזון ישנם ריבוי פרטי דרגות המשתנות בהתאם למספר קהל המברכים, וכמבואר במסכת ברכות מחלוקת ת"ק ור' יוסי הגלילי בנוסח הענייה בשלשה, בעשרה, במאה, באלף או ברבוא (ויש לומר ד"רבוא" בנדו"ד כולל גם יותר מעשר אלף, ע"ד "רבו רבבן"). ויש לומר, שלכו"ע ניתוסף בהמשכה ע"י רוב הקהל (אלא שלדעתם אין זה גורם שינוי בנוסח הברכה).
והכוס של ברכה קשורה ונעשית ההכנה וההקדמה ל"כוס רוי'" – שלימות הכוס של ברכה של דוד מלכא משיחא (שבמוצש"ק עורכים "סעודתא דדוד מלכא משיחא"), כמאחז"ל (בנוגע לסעודה דלעתיד לבא) "לאחר שאוכלין ושותין נותנין . . כוס של ברכה לברך . . אומר לו לדוד טול וברך . . אומר להן אני אברך ולי נאה לברך", "כסא דדוד לעמלא דאתי מאתן ועשרין וחד לוגא מחזיק, שנאמר כוסי רוי'".
ודוד מלכא משיחא קשור כאמור לחג השבועות, והוא "נעים זמירות ישראל", בשליחותם של כל בני ישראל, ע"י ספר התהילים, שקמ"ז המזמורים שבו הם כנגד שנותיו של יעקב ש"נשמתו כלולה מכל הנשמות שבישראל", גם כפי שיעקב הוא נשיא – ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו" (היינו שעיקר הנשיאות הוא ביעקב), שיעקב הי' נשיא השבטים ועל ידו נעשית אחדותם דכל ישראל.
ודוגמתו בכאו"א מישראל (הכלול בנשמת יעקב), שהוא בבחי' נשיא ומלך, בלשון הכתוב – "ממלכת כהנים", דקאי על המלך שבכהנים, כהן גדול (כנ"ל ס"ב), אשר בכוחו של יהודי להתקדש "קדש קדשים" (כפס"ד הרמב"ם הנ"ל) שזוהי דרגתו של הכהן הגדול.
ומתגלה בכאו"א מישראל שנשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש", שזוהי הוספת אדמו"ר הזקן על הכתוב, אך אין זו רק הוספה, אלא הפירוש העיקרי בזה, ופירוש ממש – שאפשר למשש זאת בחוש המישוש, ויתירה מזו – "העצם שאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו". [ועד"ז בלימוד התורה וקיום המצוות, שגם ע"י לימוד חלק אחד בתורה או קיום מצוה אחת – "אתה תופס בכולו" בכל התורה והמצוות].
ולהעיר שסיום וחותם כל ספר תהילים הוא – "כל הנשמה תהלל י-ה הללוי'", ואיתא במדרש "על כל נשימה ונשימה . . כל הנשימה תהלל י-ה", שהפירוש (הפנימי) בזה הוא שהילול האדם להקב"ה הוא בכל הדרגות והכוחות שבו, "כל נשימה ונשימה", אשר ענין זה נעשה ע"י גילוי בחי' התענוג.
יא. והדגשה מיוחדת בכל זה, כאמור, בעמדנו ביום השבת שענינו עונג (מעין דלעת"ל) ש"אין למעלה מעונג", היינו שבכל דרגא שבסדר ההשתלשלות שהיא בבחי' "מעלה", הרי עונג הוא למעלה מזה (ואין למעלה הימנו), אבל ביחד עם זה (ובגלל זה) – נמשך מיום השבת בכל יום החול ובכל פרטי המחדו"מ, בכל הדרגות והכחות ובכל סדר ההשתלשלות עד לחלק התחתון שבו, עד שכולם נעשים בתכלית השלימות, וכמבואר בסידור (עם דא"ח) בדרושי ר"ה (הנ"ל), שפנימיות התענוג דר"ה נמשך בכל סדר ההשתלשלות, עד לבחי' מעשה, ומעשה שבמעשה.
ויש לקשר זה גם עם המזמור תהילים דשנה זו – שהתחלת קאַפּיטל פ"ט היא "משכיל לאיתן האזרחי", דקאי על בחי' "איתן" שבנשמה, והמשך וסיום קאַפּיטל צדי"ק – "ויהי נועם" (ענין התענוג), ונמשך ב"מעשה ידינו" דוקא, והיינו דבחי' "איתן האזרחי" נמשך עד ב"מעשה ידינו", מעשה שבמעשה.
ודוגמתו בעבודת האדם – כמאחז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (וגם "בכל דרכיך דעהו" שלמעלה מזה כמבואר במ"א), שהענין ד"שמים" נמשך גם ב"מעשיך" ("מעשה ידינו כוננהו"); ויש להוסיף ולפרש בזה בעומק יותר – שאמיתית ושלימות המשכת והתגלות בחי' "שמים" היא דוקא ב"כל מעשיך" (ע"ד משתנ"ל בנוגע לבחי' התענוג), ולכן "כל מעשיך" דוקא בכחם להגיע ל"שמים".
וזהו מצד ש"נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים", ומובן שאין זה רק ענין פרטי בעבודה, כי אם הוא ענין הנוגע לעצם מציאות אדם העליון, שמבלעדי זה חסר כביכול בשלימות דלמעלה, שהרי "כל מי שאין לו בית אינו אדם" (אדם העליון), ודוקא עי"ז נעשה "אדם" (כביכול).
ולכן בדירה בתחתונים ההמשכה היא גם ובעיקר למטה מטה – במציאות האדם התחתון, אדם לשון א' דם, שנמשך ומתגלה "אלופו של עולם" בגופו הגשמי, עד שנעשה דם ובשר כבשרו, ועד – "בשרי".
יב. וממשיכים את כל זה גם בימי השבוע, החל מיום ראשון – "יום אחד", שבו "הי' הקב"ה יחיד בעולמו", שדוגמתו בעבודת האדם – המשכת וגילוי בחי' יחידה שבנפש, שהיא הכלי ל"יחידו של עולם"; ובפרט שבו הונהג לאחרונה להוסיף במצות הצדקה (וכבר נתפשט המנהג כן בכמה מקומות), וכיון שנהוג כך למעלה משלש שנים, הרי זה נעשה ענין של "חזקה" וחוזק, ולא שייך בזה שינוי והפסק כו'.
ועצם ההחלטה בזה עכשיו מזרזת את הגאולה, "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", אשר תמורת "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבית האומות", נעשית הצדקה ד"פרזות תשב ירושלים" – אות ז' לאחרי הרי"ש.
ובפרט ע"י צדקה (באופן המותר) שביום הש"ק, כשבאים להשתתף ולחזק ולסייע להתוועדות דכו"כ מבני ישראל (אנשים, נשים וטף), כולל גם ע"י אמירת "אמן" בדיבור (או במחשבה) בסיום השיחות, או "אמן כן יהי רצון" כדברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה "והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר" (וזה נעשה ההכנה לניגון העשירי וכו').
וכפי שדובר פעם בטעם הדבר שהרמב"ם מסיים בברכת "אכי"ר" – דלכאורה ספר הרמב"ם הוא "חיבור הלכות הלכות"?! אלא, שבזה משמיענו הרמב"ם פס"ד הלכה למעשה שיהודי צריך להשתוקק כל כך לגאולה, שאז כשעוסק בענין הגאולה ומדבר ומזכיר אודות הגאולה הרי הוא תיכף משתוקק שיהי' זה בפועל, ומאשר ומחזק את הענין (כיון שיש חיוב "לחכות לביאתו") עי"ז שמוסיף "אכי"ר".
וכפי שאומרים בברכת המזון "בונה ברחמיו ירושלים", ומסיימים "אמן" (דלא כבברכות שלפני' ושלאחרי'), ר"ת א-ל מלך נאמן, שבטוחים בזה, ובסיום ברכת המזון "והי' ה' מבטחו", הבטחון הגמור בהקב"ה בנוגע לכל הענינים, כולל ובמיוחד הבטחון בענין הגאולה, ש"הנה זה (משיח) בא" וכבר בא!
וזה מביא את הציפי' ד"אחכה לו בכל יום שיבוא" היינו (לא רק ש"אחכה לו בכל יום – שיבוא", אלא) שיבוא בכל יום, ובזה גופא – בתחילת היום, וכפי שרואים בדיני נזיר (שקשור לפרשתנו) שהאומר הרי אני נזיר ביום שבן דוד בא, הרי זה אסור תיכף ביין ולהיטמא למתים כו' [דזה שהלכה זו נאמרה בנוגע לנזיר הוא כי הוא נוגע בפועל בדין נזירות (משא"כ בשאר דיני תורה), אבל עצם הענין נוגע ושייך לכאו"א מישראל, כפשוט].
יג. וביום השבת שהוא מעין הגאולה כנ"ל, יש לקבל החלטות טובות שיקרבו את הגאולה, ע"י הוספה בכל עניני לימוד התורה (וקיום המצוות) מתוך תענוג (ובפרט בלימוד פרקי אבות), וכן אהבת ואחדות ישראל מתוך תענוג. וזה שייך במיוחד לחג השבועות, שהרי עיקר ההכנה וההקדמה למתן תורה היתה בר"ח סיון, שביום זה "ויחן שם ישראל נגד ההר" – "כאיש אחד בלב אחד".
ולהוסיף שיסוד והתחלת כל יום היא בקיום מצוה זו, כמ"ש אדמו"ר הזקן בסידורו "נכון לומר קודם התפילה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך", ו"נכון לומר" בדיבור דוקא, שדיבור הוא מעשה זוטא, "עקימת שפתיו הוי מעשה", ומזה נמשך גם (ובעיקר) במעשה בפועל.
וכמו"כ יש לעורר על התחזקות בלימוד שיעורי חת"ת הקשורים למשה דוד והבעש"ט, השייכים במיוחד לחג השבועות, זמן מתן תורתנו (כמדובר גם לעיל):
חומש – קשור עם משה רבינו, ש"משה קבל תורה מסיני" (שזהו התחלת הפרקי אבות דשבת זה, ולפני' מקדימים את המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"); תהילים – קשור עם דוד מלכא משיחא, ש"דוד מת בעצרת" (וכמדובר לעיל (ס"י) בנוגע לעילוי המיוחד דספרו תהילים); ותניא – קשור עם הבעש"ט (מייסד תורת החסידות), שגם יום ההילולא שלו הוא בחג השבועות.
ויש להוסיף, שהראשי תיבות דשמות שלשה אלו (משה, ישראל, דוד) הוא "מי"ד", שמרמז עם ביאת משיח צדקנו מיד, ומיד ממש, באופן שאפשר למשש בחוש המישוש, כי הגאולה נמשכת עד למטה מטה (וכנ"ל).
יד. ויהי רצון – והוא העיקר – שהחידוש בכל עניני לימוד התורה מתוך עונג יהי' ההכנה וההקדמה לגילוי של "תורה חדשה מאתי תצא", כולל גם חידוש בכללות מציאות העולם, כמ"ש "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", וכמבואר בלקו"ת בסופו (ולהעיר שגם התחלת הלקו"ת קשור עם ענין הגאולה).
וענין זה מודגש גם בהתחלת התורה אור (חלק ראשון של הלקו"ת) – "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", וסיום הכתוב – "אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי" דקאי על ביהמ"ק, ובפרט ביהמ"ק השלישי, ובהמשך לזה "השמים החדשים והארץ החדשה.
ונסיים בברכת המזון (כנ"ל), ובהמשך לזה (אחרי תפילת מעריב) תתקיים חלוקת כוס של ברכה לכל הנוכחים בהתוועדות זו, ואז גם אלו שלא היו כאן – או מטעם ששוהים במקום רחוק ואין באפשרותם להגיע מפאת תחום שבת, או מאיזה סיבה שתהי' – יוכלו לבוא להשתתף וכו' אחרי הבדלה.
ותיכף ומיד הולכים ביחד עם משיח צדקנו לקבלת פנים של כל כלל ישראל בגאולה האמיתית והשלימה (ש"הן גאלתי אתכם", כמ"ש בהמשך ל"הוא אלקינו", וכל זה באופן ד"ימין ה' רוממה"), ובאופן שכל ישראל ערבים זה בזה, גם מלשון תענוג (שזה קשור לשבועות שבו "ערבה שינת עצרת").
ובפרט ע"י השתתפות כמה עשיריות מישראל בהתוועדות זו בביהכ"נ וביהמ"ד (שהרי בבית זה ישנם גם שיעורי תורה) ובית מעשים טובים (שהרי בבית זה ישנם גם פעולות של צדקה וגמילות חסדים, כולל גם – חלוקת הצדקה מחר ביום הראשון בשבוע (כנ"ל סי"ב)) וכו' והולכים לכל לראש עם הנמצאים בביהכ"נ זה, עם כל הבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל (ובכל חו"ל) לאה"ק.
ובארץ ישראל גופא – בירושלים עיה"ק וכו', עד בקדש הקדשים, ביחד עם לוחות הראשונות ולוחות האחרונות (גם כפי שהם קודם שניתנו).
ועוד והעיקר – תיכף ו"מיד" ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל].
– שיחה ג' –
טו. יש לברר האם נמצאים כאן עשרה שנטלו את ידיהם לסעודה – שאז אפשר להזכיר את השם בברכת הזימון ("נברך אלוקינו"), או שלשה – שאז אפשר עכ"פ לעשות זימון.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:] ואפילו אם ישנו רק אחד... הרי מצד אהבת ישראל (כפי שאומרים בבוקר קודם התפילה "הריני מקבל . . ואהבת לרעך כמוך") מובן שגם יחיד מישראל הרי הוא כולל במחשבתו את כל בני ישראל, וא"כ, ישנה הזכרת השם בברכת הזימון (שבעשרה מישראל ויותר) במחשבה.
ובעמדנו בסיום וחותם י"ב סיון ובהתחלת מחרתו י"ג סיון, לאחרי מתן תורה שבו "וירד הוי' על הר סיני" ו"ואל משה אמר עלה אל ה'", הרי מוכנים לשלימות לימוד התורה שלעתיד לבא, "תורה חדשה מאתי תצא", כמו במתן תורה בפעם הראשונה, ולימוד התורה באופן של "לאמר" כמבואר בלקו"ת.
וכשם שבמתן תורה בפעם הראשונה היו שם כל ישראל – שלכן הקשו בכמה מקומות מהי כוונת הכתוב "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" כיון שכל נשמות ישראל היו במתן תורה, וכמבואר בלקו"ת – כמו"כ נעשה גם עתה (ובאופן של "לאמר") כאשר "תורה חדשה מאתי תצא", וללא צורך להמתין ארבעים יום (כמו אז).
ובפרט שמי"ג סיון ממשיכים לי"ד וט"ו סיון (שביום השני וביום השלישי בשבוע), שיש לומר שע"ד ששם י-ה הוא גם שם בפני עצמו (מלבד היותו חלק משם הוי') עד"ז ט"ו (בגימטריא י-ה) הוא יום מיוחד לעצמו, וזה נמשך בשאר הימים.
ועוד והוא העיקר, גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
[ההתוועדות הסתיימה בשעה 10:15 לערך. לאחרי ברכת המזון, תפילת מעריב והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה".
טרם צאתו (בשעה 12:12 לערך) התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].
יומן התוועדות ב' שבת קודש פרשת נשא,
י"ב סיון – סיום ימי התשלומין דחג השבועות, ה'תנש"א
בשעה 8:05 לערך (מספר דקות לפני השקיעה), נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לפתע לביהכ"נ הגדול, כשבידו השמאלית הק' ספל ("קוואָרט") בצבע כסף מלא מים ומגבת בצבע ורוד על ידו הק', וסידורו (שבתוכו עדיין דפי פרקי-אבות) מתחת לידו הימנית הק', וצעד לעבר מזרח ביהכ"נ.
פניו הק' היו רציניות מאוד; עיניו הק' היו נראות גדולות במיוחד וזקנו הק' היה מוטה לצד.
מראה ביהכ"נ היה כך: בחלק אחד הסתיים השיעור הקבוע במאמרי דא"ח של כ"ק אדמו"ר שליט"א (שנמסר ע"י ר' פינחס שי' קאָרף), ובינתיים החל ציבור לא-גדול להתאסף לסדר הניגונים וחזרת דא"ח הנהוג בשעה זו בכל שבת, ופה ושם ישבו חסידים, זקנים, אברכים ותמימים ועסקו בלימוד בספר, ב"חזרה" על שיחות השבת או בסתם שיחת רעים חסידית. הרצפה כבר היתה נקיה מההתוועדות (הגוי כבר הספיק לנקות), אך השולחנות (הפירמידות) מסביב, כבכל שבת, נשארים עומדים על מקומם עד לאחר מוצש"ק.
ברגע הראשון נוצרה מהומה; איש מהנוכחים לא הבין מה מתרחש ובביהכ"נ נהייתה בהלה, אך במהרה התאוששו מעט האנשים שהיו באותה עת בביהכ"נ (50 עד 100 לערך) מהתדהמה הראשונית, ומיהרו לצעוד בעקבות כ"ק אדמו"ר שליט"א.
בדרכו נעצר כ"ק אדמו"ר שליט"א כאשר הגיע למקום שבו היו השולחנות אחד על השני (פירמידה) וחסמו את המעבר, וכמה מהתמימים ניגשו ודחפו בכח את השולחנות. תוך כדי דחיפה נפלו על הרצפה שיחות ק', חומשים וכו', וכ"ק אדמו"ר שליט"א המתין עד שהרימו אותם ואז המשיך ישר לכיוון ארון הקודש, ושאל את התמימים שעמדו שם האם יש חלה (הריל"ג והריב"ק עדיין לא נכחו).
כ"ק אדמו"ר שליט"א נעצר ליד בימת התפילה – בינה לבין בימת הקריאה שעליה קוראים באמצע השבוע (מקום לא רחב לפי ערך). היה שם מנין למנחה ואחזו באמצע קריאת התורה (על בימה זו), וכמובן שהספיקו כהרף עין לגמור וכו' (הם קראו בס"ת קטן, כך שיכלו להורידו בקלות). בצדדי הבימה היו ספרים, סידורים וכו' (כרגיל אחרי התוועדות של ש"ק), וכ"ק אדמו"ר שליט"א הניח את הספל על הבימה [לפי א' היומנים הניח את הסידור ע"ג החומשים שעל הבימה והמשיך להחזיק את הספל], וביקש שיביאו לו "שיסל" [= "קערה"] ע"מ ליטול ידיים לפני השקיעה (שקיה"ח בשעה 8:14). צעקו "שיסל, שיסל", וכ"ק אדמו"ר שליט"א המתין למשך כשתי דקות כאשר פניו הק' אל ארון הקודש – עד אשר הביאו.
הקערה (המיכל הגדול של הקפה שמחלקים ממנו לפני ההתוועדות אצל השולחנות) הובאה ע"י ר' אברהם שי' האָלצבערג (שנדחף בין הקהל כדי לזכות להחזיק בעצמו את הכלי עבור כ"ק אדמו"ר שליט"א, ושיירי הקפה שבתוכו ניתזו לכל עבר...), וכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל את ידיו הק'.
אח"כ סימן בידו לפיו הק' (והנוכחים צעקו "חלה, חלה"), והמתין שיביאו את כיסאו. העבירו את הכסא (שהיה על בימת ההתוועדות) דרך הספסלים עד לבימת התפילה, ומשם למטה ע"ג הרצפה מאחורי כ"קאדמו"ר שליט"א. אח"כ סימן פעמיים שיקרבו את זה אליו [בא' היומנים נכתב להיפך: היות והיה קהל גדול מסביב לכ"ק אדמו"ר שליט"א, היו מוכרחים להוריד את הכסא בסמיכות ממש אליו], והתיישב כשפניו הק' לצד ארון הקודש – קצת באלכסון לכיוון בימת קריה"ת, והמתין לחלה. בינתיים שפשף את ידיו הק' כו"כ פעמים ונגבן במשך זמן [לפי חלק מהיומנים המשיך לשפשף ולנגב ידיו הק' בעודו עומד, ואח"כ התיישב].
בינתיים הוזעק הריב"ק (ע"י חתנו ר' לוי שי' גאַרעליק שנכח ב-770), וכששמע שצריכים חלה – רץ מיד בחזרה והביא מהשכן סלאַווין (דרך החצר) חלה אחת שלימה (קלועה) בתוך שקית ניילון. הנ"ל הגיע עם החלה והוריד את השקית והגישה לכ"ק אדמו"ר שליט"א, וכ"ק אדמו"ר שליט"א חייך לעברו, בירך "המוציא" ובצע את החלה לשתיים (בערך לחצי; לא היה סכין), וכיון שלא היה מלח – הטביל חתיכה אחת בשניה תוך כדי חיוך [לפי א' היומנים עשה סימן בידו הק' כטיבול, וחייך], וטעם מהחלה. כשהגיע מלח – חייך שוב והטביל את החלה במלח.
אח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א לריב"ק (כשמסמן בידו הק' לכיוון הבימה): "אויב מען קען אַרויפגיין אויבן, אַלע זאָלן קענען זען" [= "אם אפשר לעלות למעלה, שכולם יוכלו לראות"], והורה להעמיד עליה את כיסאו (ליד המדרגות). הקהל זז מסביב וכ"ק אדמו"ר שליט"א עלה לבימה כשהחלה בידו הימנית הק' והסידור בידו השמאלית הק' [לפי א' היומנים הניח את החלה לפנ"ז על בימת קריה"ת יחד עם הסידורים וכו', ורק הסידור היה בידו] והתיישב על כיסאו שעמד באלכסון כשפניו לכיוון צפון-מערב – לעבר הקהל. את סידורו הניח על החלק הרחב שבפינת מעקה המדרגות (חיפשו סטנדר ולא היה, וגם שולחן לא היה – רק השולחן שעליו מחלק את הדולרים עמד ליד בימת התפילה למטה בצד, וממילא – כמובן שלא היה מקום להביא שולחן), והמשיך לאכול מהחלה.
הקהל שהיה במקום כלל את התמימים ואנ"ש שהיו באותה עת בביהכ"נ הגדול והקטן ובאזור הסמוך ל-770 (כמאה איש), ומילא בעיקר את המקום שלפני ארון הקודש – לצפון הבימה, וכן את הבימה עצמה – במרחק מה ממקום ישיבת כ"ק אדמו"ר שליט"א, ובהמשך גם הקימו פירמידות וכו'. ניתן היה למשש את הציפיה הדרוכה שאחזה בקהל לקראת העומד להתרחש אחרי כניסתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א בצורה כה פתאומית.
כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה לנגן "בני היכלא", לקח את סידורו בידו הק' ופתחו למקום [לפי א' היומנים פתח תחילה את הסידור ואח"כ הורה לנגן], וניגן בעצמו עם הקהל מתוך סידורו. כשסיימו לנגן, הסתובב שמאלה לעבר הריב"ק ושאלו: "מען האָט שוין גענדיקט ביז'ן סוף?" [= "כבר סיימו עד הסוף?"], וכשהלה השיב בשלילה – סימן כ"ק אדמו"ר שליט"א שיסיימו את הניגון, והמשיכו שוב לנגן את הבבא האחרונה.
בתום הנגינה (שהיתה מחזה בלתי רגיל כלל), הניח את הסידור בחזרה על המעקה, סימן כמה פעמים בתנועות לכל הכיוונים לאלו שטיפסו ע"ג השולחנות – שיירדו למטה, ופתח בשיחה א' שארכה כחצי שעה.
בתחילה דיבר על כך שבשעה זו מסתיימים ימי התשלומין של חג השבועות, ובהיותו שבת – הרי התשלומין הם בשלימות, והסביר את הקשר של קדושת השבת והתאריך ביניהם לבין עצמם ולפרשת השבת "נשא" ופרשת השבוע הבא – "בהעלותך" ולחג השבועות. בהמשך דיבר על הקשר של חג השבועות לגאולה, כשמזכיר את הר"ת ד"מיד" (משה, ישראל הבעש"ט ודוד מלכא משיחא) ו"נמי לכם" בגימטריא "קץ".
כשדיבר על "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", איחל שתיכף ומיד נראה איך שעצמות ומהות "זיצט און פאַרבריינגט" [= "יושב ומתוועד"] עם כל יהודי. אח"כ הזכיר אודות ה"נשיאת ראש" של כאו"א מישראל, ואמר שזה נמשך גם בגוף הגשמי – "גופא דילהון קדישא", כפי שאומרים ב"מענה לשון" בביקור על ציוני רבותינו נשיאינו [ר' דוד שי' נחשון סיפר אח"כ שראה בזה רמז והתייחסות ראשונה מכ"ק אדמו"ר שליט"א לנסיעתם לציוני רבותינו נשיאינו ברוסיא]. כמו"כ הזכיר את אמירת פרקי אבות בשבת זו, ואמר שמי שעדיין לא אמר – יכול "אַריינכאַפּן" [= "לחטוף"] ולהשלים עד הבדלה. כשהזכיר את ספר "תורה אור" לאדמו"ר הזקן, אמר שזהו "אַ ליכטיקע תורה" [= "תורה מוארת"].
בתוך השיחה אמר כי בהתוועדויות כגון זו נהוג לנגן את ניגוני רבותינו נשיאינו, ופירט ומנה את שמות כל הנשיאים – עד לניגון נשיא דורנו, והתבטא באומרו: "און מיט דעם גייט מען אַרויס פון גלות" [= "ובזה יוצאים מהגלות" (כ"ה הנוסח בכמה יומנים). גירסאות אחרות: "שעד אז כבר נצא ודאי מן הגלות"; "שעד ניגון זה נצא מהגלות"; "אשר בניגון זה מסיימים את הגלות"; "און מיט דעם ניגון גייט מען אַרויס פון גלות" (= "ובניגון זה יוצאים מהגלות"); "און מיט די ניגונים וועט מען פאַרשליסן דעם גלות" (= "ובניגונים אלו ננעל את הגלות")].
במשך השיחה התפשטה השמועה ברחבי קראַון הייטס, ומיד התמלאו הרחובות במאות אנשים שרצו מכל הכיוונים לעבר 770. מרגע לרגע הלך והתמלא ביהכ"נ במהירות עצומה, כשכאו"א מנסה להתקרב ככל יכולתו לאזור ה"מזרח", כדי לזכות לראות ולשמוע ככל האפשר. במהירות הועמדו ספסלים ונוצרו "פירמידות" מכל הכיוונים, ונוצר מצב שחומת אדם ענקית הקיפה את המקום בו ישב כ"ק אדמו"ר שליט"א, והלחץ היה עצום; אלו שהגיעו מאוחר יותר אפילו לא היו מסוגלים להתקרב...
אחרי השיחה ניגנו את כל ניגוני רבותינו נשיאינו (את הניגונים התחיל ר' נחום יצחק שי' קפּלן). כ"ק אדמו"ר שליט"א הצטרף לשירה בעצמו בכל הניגונים, כשפניו הק' רציניות מאוד בצורה שאין לתאר כלל, ובתנועות מסוימות נענע בראשו הק'.
ניגנו: שלוש תנועות לבעש"ט, המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן, "א-לי אתה" לאדמו"ר הזקן, הקאַפּעליע לאדמו"ר האמצעי, "ימין ה'" לאדמו"ר הצמח צדק, "לכתחילה אַריבער" לאדמו"ר מהר"ש, ניגון הכנה לאדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, "הבינוני" לאדמו"ר מהוריי"צ ו"הוא אלקינו" לכ"ק אדמו"ר שליט"א.
כשהתחילו לנגן שלוש תנועות, סימן כ"ק אדמו"ר שליט"א בתנועת ידו הק' לקהל – שהלך והתרבה ועמדו על הספסלים וכו' כנ"ל – שיירדו מהשולחנות והפירמידות המאולתרות (וכן היה אח"כ עוד כמה פעמים בין השיחות, ובכל פעם נפלו "פירמידות אדם" גבוהות מאוד...). בניגון זה עודד כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' בחוזק לכל עבר, וגם בניגון "ימין ה'" עודד את השירה בידו הק'.
קודם שהחלו "לכתחילה אַריבער" – החל ר' שלמה שי' קונין את הניגון בשאגה גדולה. כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך אליו והקהל השתתק, ואז החל ר' נ.י. קפּלן שוב את הניגון. במשך שירת הניגון היו פני כ"קאדמו"ר שליט"א רציניות יותר מבשאר הניגונים, וסימן בתנועות עזות בראשו הק' כשעיניו הק' עצומות בחוזק – לחזור על התנועה הידועה 10 פעמים.
לאחר מכן פתח כ"ק אדמו"ר שליט"א באמירת שיחה ב', שארכה כ-40 דקות. בשיחה זו עמד על כך שבתקופה זו, קרוב לגאולה, נשלמו עיקרי העבודות המוטלות על עם ישראל, ומה שנדרש הוא תוספת על העיקר – עבודה מתוך עונג, והיינו – תוספת בלימוד התורה מתוך חיות ותענוג, וקישר זאת לזמן זה (רעוא דרעוין בפרשת "נשא" לשון הגבהה, בסוף ימי התשלומין מלשון שלימות וכו'). בין הדברים ביאר גם את ענינו דשלמה המלך והקשר בין שלימות לשלום.
בהמשך הודיע כ"ק אדמו"ר שליט"א אשר ההתוועדות תסתיים בחלוקת "כוס של ברכה" (שכך גם אלו שלא נמצאים כאן, או שנמצאים בריחוק מקום מצד תחום שבת, יוכלו לבוא כ"א ממקומו), ואמר שזה נעשה הכנה לכוס של דוד מלכא משיחא, "אני אברך ולי נאה לברך". כמו"כ חזר ועורר על תוספת בלימוד התורה בעונג וחיות, תוספת בלימוד פרקי אבות ובשיעורי חת"ת ועוד, ועל הציפיה לגאולה קרובה. בענין זה הדגיש את העובדה שבברכת המזון מברכים "בונה ברחמיו ירושלים" – לשון הווה, ודוקא על ברכה זו עונה כל אחד "אמן", והוסיף שגם סיום ברכת המזון "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" מלמד שעל כל אחד לבטוח, לצפות ולקוות "בכל יום שיבוא" – היינו להאמין שיבוא בכל יום ממש (ולא רק להאמין בכל יום שיבוא אי פעם).
בין הדברים הזכיר את חלוקת השטרות לצדקה דימי ראשון, באומרו שזהו דבר המונהג כבר למעלה משלוש שנים ובאופן ד"חזקה", ולא שייך בזה שינוי והפסק. כמו"כ הדגיש באומרו ש"הנה זה משיח בא וכבר בא!".
אחרי שיחה זו החל לנגן בעצמו את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל.
בשעה זו כבר היה ביהכ"נ מלא מפה לפה; אלו שזכו לעמוד (או להתלות בקצה ספסל...) בקרבת מקום שרו בהתלהבות, והעומדים במרחק מה הצטרפו לשירה.
לאחר מכן פתח כ"ק אדמו"ר שליט"א בשיחה ג' שארכה כ-10 דקות, ובין הדברים אמר שיש לברר האם יש עשרה שהצטרפו לסעודה כדי לברך בזימון ולומר "נברך אלקינו", או לפחות שלשה, וחייך כ"ק אדמו"ר שליט"א באומרו שאפילו אם ישנו רק אחד – הרי מצד אהבת ישראל האחד כולל את כולם, כפי שאומרים לפני התפילה "הריני מקבל וכו'", והאריך בקשר לכוס בזימון שראו גדולי ישראל שעשו ג"כ ביחיד על הכוס וכו' (אבל "תורה על הרוב תדבר"), ואיחל שמי"ב סיון נבוא מיד לגאולה השלימה.
יצוין עוד כי במשך כל ההתוועדות היו הרבה ביטויים לא רגילים על הגאולה הקרובה, על מעלת הזמן והמקום וכו', וכל אחד מהם הגביר את ההתרגשות וההתלהבות של הנוכחים.
אחרי שיחה ג' הטביל כ"ק אדמו"ר שליט"א חתיכת חלה ג"פ במלח, טעם ממנה, ולגם מעט מים.
לקראת ברכת המזון, כבר היה ביהכ"נ מלא מפה אל פה; הלחץ היה עצום, והיה קשה מאוד לשמוע. כ"ק אדמו"ר שליט"א סימן בידו הק' לרדת מהספסלים ולהפסיק להידחק, ותוך רגע היו כמעט כולם על הרצפה – אך עדיין היה רעש וכו', וכ"ק אדמו"ר שליט"א הורה לריל"ג שיכריזו: "מ'זאָל זיך באַרואיקן" [= "שיירגעו"], כי יברכו ברכת המזון ועוד צריכים להתפלל מעריב, ואמר: "אַלע זאָלן גייט אויף זייערע מקומות" [= "שכולם ילכו למקומותיהם". גירסא אחרת: "זאָל יעדערער שטיין על מקומו" (= "שכ"א יעמוד על מקומו")]. אח"כ התחיל לעשות תנועות בב' ידיו הק' לכל עבר לאלו שנשארו לעמוד על הספסלים, ואמר בצעקה: "וואָס שטופּט מען זיך?!" [= "מה נדחפים?!"] ועוד כו"כ דברים, והעולם איז צופאַלן [= והקהל נפל]...
אח"כ הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לריל"ג [לפי א' היומנים אמר זאת בצעקה]: "מכריז זיין אַז מ'וועט ניט אָנהויבן בענטשן ביז דער עולם וועט זיך באַרואיקן; אויב דער גבאי קענט ניט אַיינשטעלן דעם עולם, זאָל מען מאַכן נייע גבאים!" [= "להכריז שלא יתחילו לברך בהמ"ז עד שהקהל יהיה רגוע; אם הגבאי לא יכול לסדר את הקהל, שיעשו גבאים חדשים!". גירסא אחרת: ". . מען וועט ניט גיין בענטשן ביז ס'וועט ווערט שטיל; אויב כו'" (= "לא יגשו לברך (בהמ"ז) עד שיהיה שקט; אם כו'"). גירסא אחרת: "מ'וועט וואַרטן מיטן בענטשן ביז ס'וועט זיין רואיק, און אויב עס איז ניטאָ קיין גבאים, וועט מען מאַכן נייע גבאים!" (= "יחכו עם בהמ"ז עד שיהיה רגוע, ואם אין גבאים, יעשו גבאים חדשים!")], ועמד הגבאי ר' יהושע שי' פּינסון והכריז שיהיו בשקט, וסוכ"ס נהיה שקט (והיה ניתן לשמוע את קולו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א בברכת המזון כמעט בכל ביהכ"נ).
אח"כ [לפי א' היומנים היה זה לפני כל הנ"ל] שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א את הריל"ג האם יש עשרה ולפחות שלושה שנטלו ידיים, והלה השיב בחיוב. כ"ק אדמו"ר שליט"א ביקש שיתקרבו, ונטל את ידיו הק' ל"מים אחרונים".
ההתוועדות הסתיימה בשעה 10:15 לערך, וכ"ק אדמו"ר שליט"א בירך ברכת המזון על הכוס בזימון (בעשרה) כרגיל. בנוסח הזימון אמר: "ברשות רבנן ורבותי" (בלי "מרנן"), והמשיך: "נברך לאלקינו וכו'" וסימן שיענו, וחזר פעמיים על המילים: "ברוך אלקינו". באמצע הגביה את קולו הק' (בנוסף לקטעים בהם נוהג כן תמיד) גם בכל הקטע "ובנה ירושלים . . אמן", וכן במילים: "לעולם אל יחסרנו" כשממשיך מיד בקול: "הרחמן", ומהמילים: "הרחמן הוא ינחילנו" עד "ואמרו אמן".
אח"כ נטל את ידיו הק' לתפילת מעריב, ונעמד לתפילה במקומו הרגיל על הבימה.
מוצאי שבת קודש
אחרי התפילה, חזר כ"ק אדמו"ר שליט"א למקום שבו התוועד ובירך ברכת המזון (על בימת התפילה), והבדיל על הכוס כשפניו לעבר הקהל (במקום סידרו שולחן עבור הבדלה).
כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגב את הגביע במפית כרגיל (והמשב"ק ר' דובער שי' יוניק מילאו), ופתח את הסידור למקום הבדלה (שם – בעמוד השני – היה מונח דף הקדיש לסימן). אח"כ הביט מאחוריו על כיסאו, הרים את הגביע בידו הימנית הק', העבירו לשמאלית והניחו על כף ידו הימנית, ופתח בהבדלה.
בתחילת ההבדלה היה הסידור פתוח בעמוד השני של הבדלה (כנ"ל), ואמר את הפסוק "הנה א-ל ישועתי" בעל פה, ואח"כ נעצר והפך את הדף אחורה כשמחזיקו בידו הק' (היה רוח מהמאוורר למעלה) והמשיךאת הפסוק שלאחרי זה – כשתיכף הופך את הדף בחזרה, והמשיך להחזיק את הדף בידו הק', ואף הורה באצבעו הק' על מקום ההבדלה עד אחרי הפסוק "ליהודים היתה אורה".
באמצע ברכת "בורא מיני בשמים", אחרי המילה "בורא" נעצר לרגע כשמרים מפית בידו הק' (ע"מ לאחוז בה את קופסת הבשמים), ומיד המשיך וסיים "מיני בשמים", ורק לאחרי שסיים – הגביה את הקופסא(באופן שאוחזה מהמכסה בידו הימנית הק' – ע"י המפית – ותומך מתחתיה בגב ידו השמאלית הק') והריח ממנה.
את הנר החזיקו מתחת לבימה (מחמת הרוח כנ"ל), וכ"ק אדמו"ר שליט"א הביט לב' צדדיו לחפשו (והראו על הנר), ואח"כ בירך והתכופף מעט כשמקרב את ידיו הק' כרגיל.
אח"כ הרים את הגביע ביד שמאלו והעבירו לימינו (והמשב"ק הנ"ל הוסיף מעט יין), וסיים את ההבדלה כרגיל.
אחרי הבדלה שתה את היין כשמחזיק את הגביע בב' ידיו הק' (דבר לא רגיל כלל)! אח"כ הריח את ריח נר ההבדלה מהיין שבצלחת (ולהעיר שהנר נכבה מהרוח עוד לפני טיבולו ביין), הטביל את שתי אצבעות הזרת ביין, נגע בהן אחת בשניה והעבירן מעל קצות עיניו הק' כשאומר את הנוסח "מצות ה' ברה וגו'", ואח"כ ניגב את ידיו הק' במפית.
בתחילה חשבו שכ"ק אדמו"ר שליט"א יחלק "כוס של ברכה" במקום ההבדלה והעמידו שם את השולחן של חלוקת הדולרים (עוד באמצע ברכת המזון החל הריל"ג לתכנן את הסדר, והוחלט עם "ועד המסדר" על סידור מסוים), אך כ"ק אדמו"ר שליט"א שלל זאת, שאיך יעברו ע"ג הספסלים וכו', וסימן שהחלוקה תהיה למטה, במקום בו מתקיימות חלוקות הדולרים שבסיום התפילות – קרוב לבימת התפילה.
מיד הורידו את השולחן למטה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א המתין עד שסידרוהו (ובינתיים המשיך לנגב את ידו הק' מהיין במפית). אח"כ ירד לשם, ובשעה 10:33 החל לחלק "כוס של ברכה" לכל הנאספים, מע"ג השולחן הנ"ל (אותו כיסו אח"כ במגבות וכו').
לכו"כ מהמקבלים חייך כ"ק אדמו"ר שליט"א חיוך רחב, ולר' גרשון בער שי' יעקבסאָהן אף מזג פעם נוספת.
במשך החלוקה ניגן הקהל שמסביב כרגיל, ובאמצע עבר ר' שלמה שי' קונין ששר "דידן נצח", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד לעברו את השירה בחוזק בכו"כ תנועות בידו השמאלית הק', ומאז עודד את השירה בחוזק ולכל עבר כמעט בכל ניגון, ובמיוחד כשעברו ילדים שאז עודד לעברם את השירה בחוזק.
כך התנהלה החלוקה בשמחה רבה, והמחזה היה מיוחד מאוד. כמו"כ יצוין אשר למרות הפתאומיות וההפתעה – "עוף השמים הוליך את הקול" וקהל גדול הספיק להגיע גם משכונות אחרות.
חלוקת "כוס של ברכה" הסתיימה בשעה 12:08, ובסיום התיישב על כיסאו ליד השולחן (שמעליו הבדיל, שהובא לשם) ואמר ברכה אחרונה, ואח"כ נעמד לאמירת "ויתן לך". אח"כ חילק לכמה שהגיעו ברגע האחרון, וכשסיים – כיסה את הכוס בצלוחית ואחזה בידו הימנית הק', נטל את הסידור בידו השמאלית הק', החל לנגן "כי בשמחה תצאו", ויצא מביהכ"נ (בלי לגעת בפרוכת) בשעה 12:14 כשמעודד את השירה מעט בידו השמאלית הק' (בה החזיק את הסידור כנ"ל).
כעבור מספר דקות יצא כ"ק אדמו"ר שליט"א לקידוש לבנה. הסטנדר עמד באמצע כביש השירות, והמעמד היה כמו בחודש הקודם.
"שלום עליכם" אמר לר' מאיר שי' האַרליג, לריל"ג ולר' יהודה מיכאל שי' צירקינד.
בסוף נענע את הציציות ג"פ, הכריז: "אַ גוטן וואָך, אַ גוטן חודש" [= "שבוע טוב, חודש טוב"], ופנה לחדרו הק' כשמעודד את השירה בחוזק.
הקהל שנכח ב-770 הוסיף לרקוד ולהתוועד שעות ארוכות, כאשר כל אחד מתאמץ לשמוע איש מפי חברו עוד "וואָרט", עוד ביטוי משיחות הק' ועוד תיאור של אירועי הערב; של ההתחלה, של הניגונים, של ברכת המזון או במהלך חלוקת "כוס של ברכה" ושאר הגילויים הנפלאים שזכינו להם ביום זה, שבודאי – ע"פ הרגשת הנוכחים – מהווים הכנה לגילויים של הגאולה האמיתית והשלימה.