בס"ד. התוועדות ש"פ כי תצא, י"ד אלול ה'תנש"א
– שיחה א' –
[כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות ניגנו "שובה ה'". אחרי שבירך על היין ניגנו "זאָל שוין זיין די גאולה"].
א. אוחזים עתה בשבת שבה קוראין שתי פרשיות בתורה: הפרשה העיקרית היא פרשת "כי תצא למלחמה על אויבך", ולאחרי זה מתכוננים לקריאת פרשת "כי תבוא אל הארץ" בתפילת המנחה.
והדבר דורש ביאור – שהרי "כי תצא" ו"כי תבוא" הם לכאורה שני ענינים הפכיים זה מזה?
ב. והביאור בזה יובן בהקדים ההוראה בעבודת האדם לכאו"א מישראל (כפי שהוא בנוגע לכל עניני התורה, שהרי התורה היא "מורשה קהלת יעקב") מתוכן (התחלת) שתי הפרשיות:
"כי תצא למלחמה על אויבך" – רומז וקאי (גם) על יציאת וירידת הנשמה למטה לעולם הזה הגשמי, ששם ישנה המלחמה "על אויבך"; ובנוסח ברכות השחר – מהדרגא הנעלית ד"נשמה שנתת בי (ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן") טהורה היא", לבחי' "אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה" ועד לעולם העשי' הגשמית שאז צ"ל "ואתה משמרה בקרבי".
משא"כ "כי תבוא אל הארץ" ענינו הוא העבודה ד"מאַך דאָ ארץ ישראל" ע"י כאו"א מישראל, ובאופן שפנימי עושה זאת – שמונח ומשקע בזה בכל מציאותו, שאז אפשר להיות "כי תבוא אל הארץ" בשלימות ובפנימיות ("אל הארץ" – לפנימיותה) שזה נהי' מקום קבוע שלו, ואז הרי זה כולל גם את כל הדורות שלאחרי זה ושלפני זה.
והנה, "כי תצא" – ענינו הוא בתחילת (ובאמצע) העבודה, שאז עדיין צריכה להיות היציאה למלחמה עם "אויבך", ובפרטיות יותר – הירידה דזמן הגלות, שאז המלחמה היא בתוקף גדול יותר וכו'; משא"כ "כי תבוא אל הארץ . . וירשת וישבת בה" הוא בפשטות תכלית הירידה והיציאה שבסוף העבודה, ע"ד "מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא" (שבסיום פרקי אבות דהיום – בהתאם למנהג חב"ד ללמוד פרקי אבות כל שבתות הקיץ – שמתחיל "משה קיבל תורה מסיני") – הביאה לארץ ישראל מתוך שלימות הקביעות וההתיישבות.
אלא שענין זה צריך להיות לא רק באופן ד"מתן שכרן" לעתיד לבוא, שזה קאי על נתינת שכר לצדיקים כתוצאה מעבודתם (ולכן נתינת שכר זה היא לעתיד לבוא דוקא), אלא גם באמצע העבודה (ב"כי תצא"); והיינו שאין זה שכר הבא לאחרי העבודה, אלא תנאי מוקדם הכרחי שצ"ל לכל ענין העבודה – מנוחת הנפש ומנוחת הגוף (והיינו שהמדובר בנדו"ד הו"ע הנוגע למציאות הצדיקים עצמם, שבכדי שהם יהיו צדיקים, בהכרח שיהי' אצלם מעמד ומצב מסוים זה).
ואפילו בנוגע לאלו שעושים נשמתם עיקר וגופם טפילה – מכל מקום התורה אומרת שבכדי שהאדם יוכל לעבוד את ה' בשלימות ("תבוא אל הארץ"), מוכרחת להיות אצלו שלימות השלוה והמנוחה, הן מנוחת הנפש והן מנוחת הגוף, וכפי שרואים בפועל שדוקא אז העבודה היא בתכלית השלימות.
וכפי שרואים ג"כ בנוגע ללימוד התורה (שכאו"א מישראל מחוייב בזה, ועד שמחוייב לחדש בתורה, כיון שכאו"א הוא בדרגת "תלמיד ותיק"), דמכיון שאמיתית ענין לימוד התורה הוא באופן שכל כולו פנוי לעסוק בזה, שעי"ז נעשה "יחוד נפלא" של המשכיל, המושכל והשכל – הרי רואים במוחש שכאשר חסר בשלימות המנוחה בכל פרטי מציאותו (הן בנפש והן בגוף), אי אפשר ללמוד תורה כדבעי, אלא יתבלבל כו'.
וזהו טבע הבריאה גם כפי שנשתלשל באוה"ע (כדי שיהי' ענין הבחירה), שגם אצלם ישנם ענינים של שכל בשלימות, גם כשמדובר בנוגע לחכמות אוה"ע (ולא חמכת התורה), כי גם חכמות אלו הן נעלות ביותר, ועד שהכתוב משבח את חכמת שלמה ש"ותרב חכמת שלמה . . ומכל חכמת מצרים" – של אלו שגדלו וקיבלו חכמתם במצרים! ולזה צ"ל אצלם בריאות ומנוחת הנפש והגוף.
ג. ונחזור לעניננו, שכן הוא בכללות העבודה ד"כי תצא למלחמה" – דאף שלכאורה מלחמה היא ההיפך בתכלית מענין המנוחה ("כי תבוא"), הרי גם בזה מצינו ע"ד הנ"ל, שהמלחמה צריכה להיות (כמ"ש הרמב"ם) "בכל לבו ובכל נפשו", ע"י שיש לו מנוחה מענינים אחרים המבלבלים.
ואז גם בשעת המלחמה הוא "על אויבך", שמציאותו האמיתית של כל יהודי היא למעלה מעלה מ"אויבך", וממילא נעשה "ונתנו ה' אלקיך בידך" (ע"י הקב"ה), ועד "ושבית שביו" (מצד בני ישראל) – שאין הכוונה בזה רק לשבויים מבני ישראל שהיו אצלו, כי פדייתם הוא חלק מנצחון המלחמה עצמו; אלא הכוונה ש"ושבית" גם שבויים שהיו אצל האויב ממדינות אחרות, ממלחמות האומות זה בזה, שדוקא בזה אפשר לומר "שביו" – שבי שלהם.
וכפי שראינו גם לאחרונה במלחמת פרס וארם (וכמדובר כמ"פ דברי הילקוט שמעוני), שעי"ז נעשה ג"כ הנתינת כח לכאו"א מבני ישראל לעמוד על גג ביהמ"ק (דהיינו למעלה מכל עניני ביהמ"ק) ומכריז יחד עם המלאכים וכל צדיקי עולם: "בני, הגיע עת הגאולה!" (וכמדובר בהתוועדות שלפני זה), תיכף ומיד ממש.
וזוהי ההוראה שכאו"א צריך לקחת מהתוועדות זו, שגם כאשר "כי תצא" – שהנשמה יורדת ממקורה ושרשה, שהיתה "חלק אלוקה ממעל ממש" (אע"פ שזהו גם בעולם הזה, הרי זה כבר באופן דנשמה בגוף) לעולם הזה, ובזה גופא בזמן הגלות (רגע לפני הרגע שלאחרי זה שהוא רגע הגאולה) – צריך להיות הענין ד"כי תבוא אל הארץ", "מאַך דאָ ארץ ישראל", בתכלית ההתיישבות ובמנוחת הנפש והגוף, ועד גם לאכילה ושתי' בפשטות – שנעשה "דם ובשר כבשרו".
ולכן באה פרשת תבוא בסמיכות ובהמשך אחד לפרשת תצא – כי בעת ירידת הנשמה למטה ("כי תצא למלחמה") לעבוד עבודתה בלימוד התורה וקיום המצוות, צריך להיות אצלה תיכף ומיד הענין ד"כי תבוא אל הארץ" בפשטות (לא רק "מאַך דאָ ארץ ישראל"), "וירשתה וישבת בה" (מנוחת הנפש ומנוחת הגוף), שרק אז אפשר לקיים את כל התרי"ג מצוות בשלימותן (ומרומז גם בלשון "כי תבוא אל הארץ", ד"ארץ" הוא גם מלשון רצון וחפץ דקאי על המצוות – רצון העליון), כי רוב המצוות תלויות בביאת וכיבוש וחלוקת הארץ ובנין ביהמ"ק (שהוא ההמשך דביאת הארץ);
החל מהקרבנות שהם עיקר העבודה, וכן מצוות ביכורים (שבהמשך הכתוב), שמיד יוכלו לקיימה – כיון שביאת הארץ שתהי' תיכף ומיד כוללת גם את כיבוש הארץ וחלוקת הארץ, ואין צורך לחכות ל"שבע שכבשו ושבע שחלקו", ואח"כ שני ערלה ורבעי, עד לשנה החמישית מהנטיעה.
ויש להוסיף ולבאר טעם הדבר שבהמשך ל"כי תבוא אל הארץ" – שבזה נרמזת כללות עבודת האדם למטה – באה הציווי על הבאת הביכורים ("ולקחת מראשית כל פרי האדמה") – כי התוכן דמצות ביכורים בעבודת האדם הוא, שה"ראשית" והמובחר דכל ענין וענין בחייו של יהודי צריך להביאו ולמסרו להקב"ה.
[ובענין הביכורים מודגש גם הענין דמנוחה ותענוג – כיון שהביכורים הם דוקא מהמינים ש"נשתבחה בהם ארץ ישראל", ובזה גופא – מן המובחר שבהם].
וענין זה יהי' דוקא בגאולה האמיתית והשלימה – כי אף שגם לפני זה ישנו קיום כל המצוות ברוחניות הענינים, הרי העיקר הוא קיומם בגשמיות, אשר דבר זה שייך רק "כי תבוא אל הארץ", ובפשטות בגשמיות (כמו כל הלכה שיש לפרשה לכל לראש בפשטות הענינים), נוסף על ברוחניות הענינים – שתיכף ומיד (כיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", ועוד יותר – שיבוא בכל יום, ובכל יום גופא – בכל רגע ורגע של היום) באים כל בני ישראל "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו" בגאולה האמיתית והשלימה, לארץ הקודש ולירושלים עיה"ק ולהר הקודש ולביהמ"ק השלישי, עד לקודש הקדשים.
ד. וכל זה הוא ביתר שאת ויתר עוז כשנמצאים בחודש אלול, שאע"פ שהתחלת הר"ת שלו הם "אני לדודי", עבודת האדם מלמטה למעלה – מכל מקום באותם ר"ת ההמשך הוא "ודודי לי", שהוא ההמשכה והנתינת כח דמנוחת ושלוות הנפש והגוף מלמעלה, בכדי שהאדם יוכל לעבוד את עבודתו בשלימות.
ויש לומר שזהו ע"ד הקשר וההמשך דב' הפרשיות "כי תצא" ו"כי תבוא": אע"פ שהתחלת כל הענינים צריכה להיות דוקא "אני לדודי" – העבודה מלמטה למעלה, מכל מקום, תיכף ומיד בהמשך לזה באה גם ההמשכה והסיוע מלמעלה – "ודודי לי", ועד ששניהם מתחברים יחד בתיבה אחת ויחידה – "אלול" (וכמדובר בהתוועדות שלפני זה).
ובחודש זה נמצאים עתה קרוב לאמצעו – גמר וסיום חצי החודש, לאחרי יום אח"ד (י"ג) בו – יום חתונת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ולפני יום הט"ו בו ("דקיימא סיהרא באשלמותא") תיכף ומיד במוצש"ק – בו נתייסדה ישיבת תומכי תמימים, שענין זה ג"כ הי' בימי השבע ברכות דאותה חתונה (ובג' הימים הראשונים), שהיו המשך אחד, וכפי שגם המאמרים שנאמרו בימים אלו היו המשך אחד, שהנקודה הכללית בהם היא הענין ד"שמח תשמח"; ובמיוחד שנמצאים ג"כ עדי ראי' שראו בעצמם מאורעות אלו ולקחו בהם חלק.
ה. ויש לומר יתירה מכל הנ"ל – דלא זו בלבד שישנו עתה ענין המנוחה כתנאי לעבודה, אלא ישנו כבר הענין ד"מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא"; דמכיון ש(כבהמשך פרשתנו) ישנו הדין ד"ביומו תתן שכרו" (וכהחילוקים בזה בשכיר שבוע, שכיר יום ושכיר שעות) – הרי בודאי שהקב"ה מקיים זאת בנוגע לעבודת בני ישראל, שאין הוא ממתין עד לסיום וגמר כל עניני העבודה, אלא מיד עם לימוד כל ענין פרטי בתורה ועשיית אפילו מצוה אחת יש לכאו"א את ה"מתן שכרן", וה"לעתיד לבוא" הוא באופן ד"לא עיכבן אפילו כהרף עין".
[ובאמת יש לומר הפירוש כן גם במאמר המשנה הנ"ל – ובהקדים דלכאורה קשה: איך מתאים זה ש"מתן שכרן . . לעתיד לבוא" עם הציווי בפרשתנו "ביומו תתן שכרו"? ולכן יש לומר שכוונת המשנה היא (גם) שה"שכר" דמנוחת הנפש והגוף באה תיכף ומיד, והלשון "לעתיד לבוא" פירושו (בנדו"ד) גם שלגבי הנשמה בהיותה למעלה, לפני שירדה לגוף, הרי שכרה תהי' דוקא "לעתיד לבוא" – בעת ירידתה והתלבשותה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, לעשות לו – לעצמותו – ית' דירה בתחתונים].
וממילא, עוד ברגעים האחרונים של הגלות ישנו שלימות מנוחת הנפש ושלימות מנוחת הגוף, ושתיהן יחד, נשמות בריאות בגופים בריאים בפשטות בגשמיות, אשר מזה מובן שבאם יהודי טוען: היתכן שבפועל יש דברים הפכיים ("אויבך") המפריעים לו בעבודתו – אומרים לו: לא! זה לא ייתכן ("ענטפערט מען אים: ניין! דאָס קען ניט זיין") – כיון שהקב"ה נותן לכאו"א מנוחה מכל ענינים אלו!
ו. ויהי רצון שמהדיבור בכל ענינים אלו ברוחניות יהי' תיכף ומיד (בשבת זו גופא, ובמצוה וענין זה גופא שבהם אוחזים) "כי תבוא אל הארץ" – הגאולה בפשטות, יחד עם הביכורים והענין ד"ראשית עריסתיכם חלה תרימו תרומה".
ועד"ז גם בזמן הגלות – כהפירוש בזה בעבודה, ש"עריסותיכם" פירושו (גם) מטה, וז"ש "ראשית עריסותיכם" פירושו שאת ראשית והתחלת היום צריך "לתרום" לגמרי להקב"ה, שמיד בקומו משנתו אומר יהודי "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". דלכאורה – הרי הוא עדיין רק בתחילת העבודה (כדמוכח ג"כ מזה שאומר "אני", היינו שלא הגיע עדיין לבחי' "אנכי"), ואיך הוא יכול להודות לקב"ה בשלימות? אלא דמכיון שיהודי הוא למעלה ממדידה והגבלה דזמן, הרי כבר בתחילת העבודה יש לו את השלימות דסוף העבודה!
וישנו גם הענין ד"ראשית עריסתיכם" בפשטות – ממה שנעשה אח"כ "דם ובשר כבשרו" של יהודי (ע"י אכילתה), נותן הוא את המובחר שבזה להקב"ה – אע"פ שהרוב נשאר אצלו, כמחז"ל "מראשית ולא כל ראשית", ובמילא נמשך כן גם בכל שאר חלקי היום והענינים של יהודי, שגם הם נעשים חדורים עם אור הקדושה.
ועי"ז הוא מגיע לענין ד"אנכי", עד "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (שבהפטרה שבשבת שלפני זה) ב"פ דייקא (למעלה גם מעשרת הדברות שנאמר בהם "אנכי" רק פ"א, כי שם הוא כנגד עבודת הצדיקים וכאן כנגד עבודת הבעלי תשובה), ו"מנחמכם" – לשון הווה, תיכף ומיד ממש.
ונעשה ג"כ השלימות דכאו"א מישראל בלימוד התורה (ובחכמה בכלל), עד לשלימות ד"משה קיבל תורה מסיני", וכההמשך "והעמידו תלמידים הרבה". ואע"פ ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" – הרי לזה גופא צ"ל הסבר ע"פ תורה מדוע המוקדם נכתב מאוחר והמאוחר נכתב מוקדם, ועד שמבינים שהמוקדם הוא אכן מוקדם, והמאוחר – מאוחר. ועד"ז נעשית שלימות גם בבני נח – בנוגע לשבע מצוות דידהו, ובנוגע ללימוד הלכותיהן, וקיומם דוקא מפני שכך ציוה הקב"ה למשה.
ז. ובפרט לאחרי שכבר הי' הענין דהפצת המעינות, באופן ד"טועמי' חיים זכו", ובשלימות הטעם, וממילא יהי' "סוף מעשה במחשבה תחלה".
ובמיוחד, כאמור, בעמדנו לאחרי יום י"ג אלול שחל בעש"ק זה, שאז "הכל מוכן לסעודה" – דקאי בפשטות על סעודות ש"ק, החל מהסעודה הראשונה והשני', ועאכו"כ הסעודה השלישית – רעוא דרעוין, ועד לסעודה הרביעית והחמישית ("והחמישית לפרעה").
ועד לסעודה העיקרית – הסעודה דשור הבר ולוייתן ויין המשומר, בגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' גם תכלית השלימות בכל הענינים הגשמיים (והאכילה היא כמ"ש הרמב"ם "שהחכם ניכר . . במאכלו", ושאר עשרת הדברים שמונה אח"כ).
ובעמדנו ב"שבעה דנחמתא" – הרי אז גם הג' שבתות הראשונות (לא רק ייבטלו, אלא) ייהפכו "לששון ולשמחה ולמעדים טובים", ועד להשמחה דהגאולה שהיא למעלה גם מהשמחה דט"ו באב בזמן ביהמ"ק, דאע"פ ש"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב" – הרי זה "לא היו" לשון עבר, משא"כ לעתיד לבוא.
והרי ט"ו באב קשור ג"כ עם ענין הנישואין, שלעתיד לבוא יהיו הנישואין בין כנסת ישראל להקב"ה (לאחרי שהאירוסין היו בעת מתן תורה לפני אלפי שנים) – "אני לדודי", ואח"כ והעיקר – "ודודי לי".
ובפרט ש"נישואין" הוא גם מלשון "נשא (את ראש בני ישראל)", הנשיאות ראש וההרמה דכל בני ישראל, וכן מלשון "ירום ונשא וגבה מאד" שנאמר בנוגע למשיח צדקנו, שלכאו"א מישראל ישנו ניצוץ ממשיח צדקנו, והוא מגלה זאת ע"י שמגלה את השייכות שלו לנשיא דורנו שהוא המשיח שבדורנו, ששמו "יוסף" מורה על "יוסיף אדנ-י שנית ידו לקנות את שאר עמו . . ומאיי הים", ועאכו"כ מהמקומות הקרובים יותר, ועאכו"כ היהודים הנמצאים כבר עתה בארץ ישראל גופא;
ובפרט יהודים אלו שהקב"ה העביר אותם לשם באופן נסי ע"י שלוחיו (הן יהודים והן שאינם יהודים) לאחרונה, ונמצאים שם כבר באופן דקביעות והתיישבות, ועי"ז נעשה נעשה הכנה לשלימות הענין ד"כל יושבי' עליה" שיהי' תיכף ומיד בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו" יבואו כל בני ישראל לארצנו הקדושה – כולל כל הדורות שלפני זה ולאחרי זה, כך שאפשר לקיים תיכף ומיד את מצות יובל (שתלוי' בזה), ואת כל המצוות בשלימותן.
ובמיוחד ע"י הלימוד בהלכות הגאולה, הלכות משיח ומלחמותיהם ברמב"ם, ועד שלימוד זה פועל אצלו במחשבה ועד במעשה, וחודר אצלו בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, וכדמצינו ג"כ שעה"פ "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (עוד לפני "ויהי אור") – ש"אין מים אלא תורה" – אמרו חז"ל "זה רוחו של משיח".
ח. ועוד והוא העיקר – שמהדיבור בענינים אלו נזכה לקיום הענין בעשי' בפועל, ובאופן ד"סוף מעשה (בתחילת המעשה, ועד) במחשבה תחילה" (שלמעלה ג"כ מ"תחילת המחשבה"), וכפי שאומרים בכל ליל ש"ק (ועאכו"כ בש"ק זה שהוא בין י"ג לט"ו אלול) ב"לכה דודי", שגם בזה מודגשת השייכות דכאו"א מישראל עם בחי' "דודי", ועד לסיומו "בואי בשלום" ג' פעמים (שאז מסבבים את הפנים לכל ד' רוחות העולם, כמנהג ישראל), וממשיכים "מזמור שיר ליום השבת", ולאחרי זה "כגוונא" – שכל הענינים נעשים "לתתא" כפי שהם "לעילא".
ובפרט בבואנו מפרשת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – ש"שעריך" העיקרי הוא "בשעריך ירושלים", שלשם היו נכנסים עם הביכורים מתוך שמחה ומנוחה, כמובא במשנה (ש"אין הגליות מתקבצות אלא בזכות המשניות").
וקראנו היום פרשת כי תצא (כנ"ל בארוכה), ובהמשך מדובר אודות גודל מעלתו של כאו"א מישראל – "ולא אבה ה' אלקיך לשמע אל בלעם", אשר החידוש בזה הוא – דאע"פ שהיו לו טענות ע"פ תורה בנוגע לבני ישראל (כמ"ש רש"י בפשוטו של מקרא), הרי הקב"ה לא הזדקק להסברות ותירוצים (אע"פ שבודאי ישנם), אלא "לא אבה לשמוע" מלכתחילה, הקב"ה לא חפץ אפילו לשמוע ("דער אויבערשטער האָט גאָרניט געוואָלט הערן אפילו")! והטעם מסיים בפסוק – "כי אהבך ה' אלקיך", "אהבך" לשון יחיד דוקא, דקאי על כאו"א מישראל – שהקב"ה אוהב את כאו"א מישראל ("דער אויבערשטער האָט ליב יעדן איינציקן אידן")! [ולהוסיף ע"פ המבואר בחסידות עה"פ, שכאו"א מישראל הוא לא רק ע"ס דאצילות, אלא גם הספירות כפי שהם במאציל הנאצלים, ולמעלה גם ממאציל].
וממשיכים בהמשך הפרשיות עד "לעיני כל ישראל" (סיום וחותם כל ספר דברים) – בקשר עם הניסים והנפלאות הגדולות שהיו לאחרונה, לא רק ליהודי אחד או כמה, אלא "לעיני כל ישראל" ו"לעיני כל העמים", אשר כל ענינים אלו מהווים הכנה לתכלית ושלימות הענין בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר המשכת וגילוי הקדושה יחדור בכל העולם כולו.
ובמיוחד שנמצאים עתה באלף השישי (ש"הכל מוכן לסעודה" דשור הבר ולוייתן), ובו גופא נמצאים לאחרי שעבר רובו ככולו, ובשנת תנש"א, ש"בו תנשא מלכותך", נשיאת ראש (עם כל הפירושים בזה), לשון הבטחה, והעיקר – לשון ציווי (שכולל ג"כ נתינת כח) – הרי זוכים תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה בפשטות ובפשטות שבפשטות (דעיקר כל הענינים הוא פשטות כל הענינים), ובשלימות הן במקום – "כל יושבי' עלי'", והן בזמן – השלימות דיובל שהוא השלימות דזמן (והקב"ה משלם את כל היובלות שחסרו – הן מלשון תשלום והן מלשון שלימות).
ובפרט ע"י ההחלטות לפעול בענינים הנ"ל בשלימות – בכל ג' הקוים דמחשבה דיבור ומעשה, שהרי אלו החלטות משולשות ("דרייענדיקע") – הרי זוכים תיכף ומיד לביהמ"ק השלישי והמשולש, שכולל את ביהמ"ק הראשון והשני (שיש בזה מה שאין בזה, וביהמ"ק השלישי כולל את שתי המעלות), שכנגד ב' הפרקים הראשונים דפרקי אבות שאומרים בשבת זו, ואח"כ ישנו הפרק השלישי שכנגד ביהמ"ק השלישי – שאע"פ שאין אומרים זאת בשבת זו, הרי יש את ההכנה לזה, כיון שזה כתוב בסידור (השוה לכל נפש) וישנם דרושי חסידות על זה וכו', וכשרואים זאת נזכרים שילמדו זאת בשבוע הבא.
ותיכף ומיד "מועברים" כל בני ישראל לארץ הקודש ולירושלים עיה"ק ולהר הוקדש ולביהמ"ק השלישי ולקודש הקדשים, מקיימים בפשטות מצוות ביכורים ויובל, ו"וראשית עריסותיכם תתנו לכהן" "אשר יהי' בימים ההם", דקאי (בעבודה) על כל לומד תורה ומקיים מצוות, וכמדובר בפרשיות שלפני זה ע"ד שבט לוי, וכדברי הרמב"ם ש"לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו", ומסיים "אתה תומיך גורלי".
ועוד ועיקר – גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, במעשה בפועל!
[אחרי שיחה זו ניגנו "ויהי בישורון מלך"].
– שיחה ב' –
ט. בהמשך להאמור לעיל (וכמדובר בהתוועדויות שלפני זה, וכבר נדפס) – נמצאים עתה ביום י"ד אלול, שזהו שלשים יום קודם החג, חג הסוכות, "זמן שמחתנו" (שכולל בתוכו גם את כל הימים ד"זמן שמחתנו" שלאחרי זה), שאז שואלין בהלכות החג [שהלכה ענינה שהיא "בלשון ברורה ודרך קצרה", וכפי שרואים ג"כ שבנוגע לתיבת נח (שהיתה אלפי שנים לפני זה) "עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו", משא"כ בעניני הלכה מוצאים הן הלשון דטהרה והן הלשון דהיפך הטהרה].
ובפרט, שמכיון שזהו חודש חסר (או כהלשון שאומרים כשאין רוצים לומר לשון בלתי רצוי דחסרון – חודש של כ"ט יום; אך באמת גם הענין ד"חסר" הוא מעלה – הענין ד"ונפקדת כי יפקד מושבך"), וכפי שכתוב (לא רק בשו"ע, אלא גם) בסידור שהוא שוה לכל נפש – הרי השלשים יום מתחילים כבר מהיום, ויש לומר עוד יותר – מעש"ק, כמדובר בהתוועדויות שלפני זה.
והענין ד"שלשים יום" קשור גם עם הנאמר בפרשתנו (כיון שמחפשים לקשר כל ענין עם הגאולה) "ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים" ("שלשים יום"), ועי"ז נעשה אח"כ "ואחר כן תבוא אלי' ובעלתה והיתה לך לאשה", עד "והי' הבן הבכור". ואע"פ שבפשטות מדובר ע"ד ענין בלתי רצוי, הרי כל ענין כפי שהוא כתוב בתורה הוא בתכלית השלימות, הטוב והזכות שבזה – ובנדו"ד הרי זה רמז על הנישואין בין הקב"ה וכנסת ישראל שבגאולה, שענין זה בא לאחרי "ירח ימים".
ועד שכן הוא גם בנוגע לענין ד"בן סורר ומורה", שבתורה הרי זה ענין של קדושה.
י. והנה צריך ביאור, דלכאורה, ילד ש"איננו שומע בקול אביו" ועד שצריך להיות "ותפשו בו אביו ואמו" – הרי זה דבר הכי מבהיל! איך ייתכן שילד יהודי לא ישמע בקול אביו (אף שדיברו אתו לפני זה וכו')?! ובפרט שהענין ד"בן סורר ומורה" אפשרי רק במשך תקופה הכי קצרה.
ואע"פ שהגמרא אכן אומרת ש"בן סורר ומורה לא הי' ולא עתיד להיות", מכל מקום הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ובפרט כשלומדים עד"ז עם ילד קטן, שהוא מבין שהתורה מדברת אודות מציאותו של בן סורר ומורה.
והביאור בזה – שמכיון שצ"ל ענין החינוך (מדרבנן עכ"פ, כמדובר בארוכה השקו"ט בזה בהתוועדויות שלפני זה, וכבר נדפס), הרי יש לחנך את הילד שמכיון שיש לו יצה"ר, שעי"ז ייתכנו ענינים בלתי רצויים ר"ל, צריכה להיות המלחמה להימנע מזה, וכדאית המלחמה הכי קשה, כיון שזה לאבינו שבשמים.
אבל האמת הוא, דמכיון שיעקב "קטן הוא" – הרי יש לו רק יצה"ר "קטנטן" ("אַ קלייניקע יצה"ר"), וכאשר ענין החינוך הוא כדבעי, הרי אין צורך כלל להורים לדאוג בנוגע לילד, אף שהוא מסתובב ברחוב, שאז ייתכן שיתחבר עם ילדים לא-יהודים, כיון שהקב"ה שומר – אלא שמכל מקום על ההורים לקיים מצות "חנוך לנער", וע"י התחלת עבודתם, מסייע הקב"ה שהילד יתנהג בתכלית השלימות; ואין צורך שהוריו (ואפילו סבו) יאמרו לו דבר פעמיים, אלא הוא שומע בקולם מיד בפעם הראשונה שאומרים לו, ועד שיש להוריו נחת ממנו, וכן לסבים – נחת מהנכד.
ועד"ז לילד עצמו יש נחת מעצמו, כיון שמספיק לו שהדבר כתוב בקיצור שו"ע (כיון שעדיין לא למד שו"ע באריכות ובפרטיות, ועאכו"כ כשלמד זאת) כדי שיעשה זאת, ובפרט שבדורנו ניתוספו גם ענינים שלפנים משורת הדין, ועד שמספיק לו שהדבר כתוב בסידור – כיון שילד אינו למדן גדול ואינו מבין "פלפולים", אלא כאשר דבר כתוב בסידור, הוא אינו מבחין בחילוק הדברים, אלא הרי זה אצלו "הלכה למשה מסיני"; ויש לומר – שזהו באמת "הלכה למשה מסיני"!
[וזה שייך לתחילת פרקי אבות דהיום – "משה קיבל תורה מסיני", ובפרט שבשבת זו (ובב' השבתות שלאחרי זה) הרי זה באופן ד"כפלים לתושי'" (וכמדובר כמ"פ השקו"ט אם צריך לומר ב"פ את המאמרים ד"כל ישראל" ו"רבי חנניא בן עקשיא")].
ועוד והוא העיקר, שע"י שהילד מחליט לנהוג באופן הנ"ל (וכן בנוגע להחלטות בענין דשלשים יום קודם החג) – הרי אין צורך כלל להמתין שיעשו זאת בפועל, אלא ע"י ההחלטה בלבד זוכים שתיכף ומיד בא משיח צדקנו עוד בשבת זו, ועוד קודם תפילת מנחה וקודם קריאת התורה שלפני זה, ועוד קודם המשך וסיום ההתוועדות.
ואז תהי' העלי' לרגל לביהמ"ק השלישי לא רק בשלש רגלים, אלא ג"כ "מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו". ויתרה מזו – כדברי הילקוט, שמדי שבת בשבתו יעלו לרגל ע"י העננים ג"פ, לכל התפילות דערבית ושחרית, ועאכו"כ לתפילת מנחה (שהוא הזמן דרעוא דרעוין), והעננים יחזירו אותם מיד לבתיהם.
ובמיוחד בעמדנו בחודש אלול – אחרי שבת מברכים, ובאלול עצמו יש כמה שבתות, ובשבת זו כבר עברו רוב תפילות השבת.
ועוד והוא העיקר – ש"ארו עם ענני שמיא", ו"בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו" מועברים כל בני ישראל, ונשיא דורנו בתוכנו ובראשנו, לארץ הקודש – כפי שהיא באופן ד"כל יושבי' עלי'", לא רק ארץ שבע עממין אלא ארץ עשר עממין.
ותיכף ומיד ממש, בארץ הקודש ובירושלים עיה"ק ובהר הקודש, ובביהמ"ק השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך".
[אחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה'". אח"כ הורה לש"ץ שי' לנגן "יה"ר . . שיבנה ביהמ"ק"].
– שיחה ג' –
יא. אלו שהכינו משקה המשמח, יעלו מסתמא, כרגיל, מלמטה למעלה, ויסבירו אודות הדברים המשמחים שעמם זה קשור, ומהם יראו וכן יעשו.
ובמיוחד בנוגע להחלטות טובות בכל הענינים הנ"ל, בעמדנו שלשים יום קודם החג ד"זמן שמחתנו" (שבנוגע אליו מוזכר בכתוב ג"פ שמחה, משא"כ בנוגע לשבועות מוזכר רק פ"א, ובנוגע לפסח – הרי זה רק בהעלם).
ובפרט ע"י ההחלטות בנוגע לחודש אלול שענינו "אני לדודי ודודי לי", שכל הענין ד"אני" (מציאות האדם) מתקשר ומתאחד ונעשה "לדודי", ד"אני" קאי לא רק על נפש האלקית, אלא גם על נפש הבהמית, ועוד יותר – עיקר העבודה הוא דוקא בנפש הבהמית, שהרי את הנפש האלקית קל יותר לקרב "לדודי" (והיא ממשיכה אתערותא דלעילא ונתינת כח בשביל הנפש הבהמית).
וזהו ג"כ הענין ב"אני" – למטה מ"אנכי" (עצם מציאות האדם שלפני הענין ד"אנכי הרואה", לימוד התורה וקיום המצוות), ועד שנעשה כפי שאומרים בכל יום "מודה אני לפניך", שעוד לפני הענין ד"אני" – לפני שהוא יודע בכלל ע"ד מציאותו (עכ"פ בפרטים שבזה, כפי שהוא ע"פ פשטות כל הענינים) – ישנו כבר הענין ד"מודה" להקב"ה.
והנה, המלה "אני" מתחילה באל"ף, שהוא התחלת כל הענינים, ומסיימת ביו"ד – שהוא סוף כל הענינים, הנקודה שלמעלה שענינה הקב"ה, שמתקשרת עם הנקודה שלמטה – היהודי. ומכיון שבאמצע ישנו הענין דנו"ן, ר"ת "נשא את ראש", הנשיאת ראש בכאו"א מישראל, הרי זה נתינת כח שבודאי יגיע מהאל"ף לענין היו"ד (גילוי הקשר שלו להקב"ה), ועי"ז נעשה השלימות בהענינים ד"אני לדודי ודודי לי", כולל הוספה בהתוועדויות של שמחה בקשר עם חודש אלול.
יב. וכאמור, בעמדנו עתה שלשים יום לפני החג, הרי יש לעורר (כולל אלו שהולכים לדבר בבתי כנסיות) לדאוג שיהי' לכאו"א צרכי החג, וכן בנוגע לראש השנה שלפני זה – שבנוגע אליו נאמר "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו".
וכן יש להוסיף בכל עניני העבודה דחודש אלול, כולל גם בהתוועדויות ועניני שמחה, החדורים עם הנקודה ד"אני לדודי ודודי לי"; ובמיוחד ע"י העלי' מלמטה למעלה של המכריזים שבודאי יש ביניהם ענינים של צדקה, הרי עי"ז מעוררים גם את האחרים להוסיף בצדקה.
ומכיון שכנ"ל הוא בנוגע לראש השנה שחל בימות החול, הרי בודאי שכן הוא בנוגע לש"ק (ובפרט שבשנה זו ראש השנה חל בהמשך לש"ק) – שבה צריך להיות עונג שבת באכילה ושתי' וכו', שגם אלו שאין ברשותם כל ההרחבה והעונג שצ"ל – נותנים זאת להם.
ויתירה מזו – שענין זה נמשך גם בימי השבוע שלאחרי זה, וכפי שמצינו ההנהגה דשמאי שכשהי' מוצא בהמה נאה הי' שומרה לשבת, ואח"כ כשהי' מוצא נאה יותר הי' אוכל את הראשונה ביום חול ושומר את השני' לשבת, והיינו שעי"ז שהי' שקוע בעניני ש"ק, נעשה שגם ביום חול הי' אוכל מאכלי הרחבה של שבת!
ועד"ז נעשה ההנהגה של כאו"א – שהאכילה המיוחדת דש"ק נעשית אצלו ביום ראשון, האכילה ושתי' הרגילה, כי עי"ז שיהודי שומר ומענג את השבת בשלימות, מסייעו הקב"ה שהענין יומשך גם לאחרי השבת (וכפי ש"אנשי מעמד" לא היו מתענין בא' בשבת מפני הסכנה – "כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית", והיינו שגם ביום ראשון הי' צריך להיות אצלם אכילה ושתי' מעין דשבת, ודוגמתו בכאו"א מישראל, ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב").
ובפרט שבש"ק זו גופא נמצאים כבר לאחרי שעבר רובה של השבת, ונמצאים בזמן תפילת מנחה – הרי נעשה "טרם יקראו ואני אענה", דמכיון שהקב"ה יודע שעומדים להתפלל מנחה, הרי עוד לפני התפילה, ולפני קריאת התורה וההכנות לזה, וההכנות להכנות – הוא מביא תיכף ומיד את הגאולה.
ותיכף ומיד נעשה מהענין ד"אני" (א' – ראשית האותיות, ועד י' – ה"פּינטעלע איד" – נקודת היהדות) – "אנכי", עד "אנכי הראה" – שיש ענין הנבואה אצל כאו"א, כמ"ש "ונבאו בניכם ובנתיכם" (ובמקום הנבואה העיקרי – שהוא ארץ הקודש, ומקור הנבואה – "דבר ה' דבר בם"), ע"י בחי' משה רבינו שבכאו"א, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן עה"פ "מה ה' אלקיך שואל מעמך", ונעשה "שואל" לשון שאילה, שהקב"ה שואל מכאו"א מבני ישראל, וממילא הרי הוא משועבד לבני ישראל ומביא תיכף ומיד את הגאולה – כיון שאינו רוצה להיות "עבד לוה לאיש מלוה"!
וע"י העלי' מלמטה למעלה, אף שעתה היא רק של יהודים אחדים (מנין), נעשית תיכף ומיד העלי' שבאין ערוך של כל בני ישראל, מלמטה (הגלות) למעלה (הגאולה האמיתית והשלימה), לארץ ישראל – ש"גבוהה מכל ארצות", ולירושלים עיה"ק, ושם גופא בתכלית העלי' – בבית המקדש ובקודש הקדשים (ואע"פ שביהמ"ק הוא נמוך יותר כמ"ש "בין כתפיו שכן" – הרי זה רק בנוגע לביהמ"ק עצמו, אבל כאשר בני ישראל עומדים על גג ביהמ"ק הרי זו תכלית העלי', למעלה מכל המקומות האחרים).
והעיקר – גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
[אחרי חלוקת המשקה התחיל לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל. אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 3:55 לערך].
יום שבת קודש פרשת כי תצא, י"ד אלול
להתוועדות ירד כ"ק אדמו"ר שליט"א בשעה 1:40 לערך, כשהקהל מנגן "שובה ה'".
אחרי שהתיישב ובירך בופה"ג (כולל הסדר הרגיל שכ"ק אדמו"ר שליט"א מוזג מהבקבוקון לתוך כוסו וכו'), התחיל ר' י.כ. לנגן "זאָל שוין זיין די גאולה". כ"ק אדמו"ר שליט"א ענה "לחיים" לקהל, וכעבור כמה דקות נתן חתיכת עוגה לילד הקטן מהאחים שאַרף שיחיו. אח"כ עודד בידו הק', פעם לימין ופעם לשמאל, כשלפתע הניף את ב' ידיו הק' בחוזק רב לעבר הקהל בתנועות חזקות 4-5 פעמים ברציפות.
בשעה 1:45 פתח כ"ק אדמו"ר שליט"א בשיחה א' שארכה כשעה, עד השעה 2:45, ובה דיבר אודות הענין ד"כי תבוא" (התחלת הגאולה) בעבודה ד"כי תצא" (סיום הגלות), כשמאריך בזה ב"אותיות גבוהות". כמו"כ קישר את תחילת פרק א' וסיום פרק ב' מפרקי אבות.
כשדיבר על "מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא" (שבפרקי אבות) – אשר עוד ברגעים האחרונים של הגלות יש שלימות מנוחת הנפש והגוף, התבטא באומרו: "און דאָס וואָס ער טענה'ט: היתכן ס'דאָ דברים הפכיים?! ענטפערט מען אים: ניין! זה לא יתכן" (את המילים הנ"ל אמר בטון יורד, ואח"כ המשיך): "וויבאַלד אַז דער המשך פון פרקי אבות איז..." [= "וזה שהוא טוען: היתכן שישנם דברים הפכיים?! עונים לו: לא!, זה לא יתכן, כיון שההמשך דפרקי אבות הוא..."] וכו'.
כ"ק אדמו"ר שליט"א גם דיבר הרבה אודות ביאת המשיח, באומרו שלכאו"א ישנו ניצוץ ממשיח צדקנו, והוא מגלה זאת ע"י שמגלה את השייכות שלו לנשיא דורנו שהוא המשיח שבדורנו! כמו"כ דיבר אודות הלימוד בעניני משיח וגאולה, והזכיר גם אודות הנישואין של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ שחל ביום ועש"ק, ואודות יום התייסדות "תומכי תמימים" שחל מחר ביום ראשון.
כשהזכיר את הפסוק בפרשתנו "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם", התבטא באומרו: "דער אויבערשטער האָט גאָרניט געוואָלטן הערן אפילו" [= "הקב"ה לא רצה לשמוע אפילו"], מכיון ש"אהבך ה' אלקיך" – "דער אויבערשטער האָט ליב יעדן איינציקן אידן!" [= "הקב"ה אוהב כל יהודי אחד ויחיד!"]. כמו"כ אמר שע"י קבלת החלטות משולשות ("דרייענדיקע") – במחשבה, דיבור ומעשה, זוכים לביהמ"ק המשולש וכו'. את השיחה סיים במילים: "גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, במעשה בפועל".
אחרי שיחה זו ניגנו "ויהי בישורון מלך" (בהמשך למדובר בשיחה), וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בידו הק', וכמה פעמים בב' ידיו הק' יחד.
א' מהשומרים של ה"Guardian Angels" [= ארגון המתנדבים "מלאכי שמירה"] שהוא יהודי – נכח בעת השיחה הראשונה, ונשאר לומר "לחיים".
בשעה 2:55 פתח כ"ק אדמו"ר שליט"א בשיחה ב', שארכה 25 דקות – עד השעה 3:20, ובה דיבר אודות "שלושים יום קודם החג" ואודות חינוך ילדי ישראל, כשמאריך בלימוד בזה מ"בן סורר ומורה", וכן דיבר בענין ב' הפרקים הראשון של פרקי אבות בקשר למשנה ד"כל ישראל" ו"רבי חנניא", שיש שקו"ט האם צריך לומר משניות אלו ב"פ או לא.
בתוך הדברים התבטא באומרו שמכיון שיעקב "קטן הוא", הרי יש לו רק "אַ קליינטשיקן יצר הרע" [= "יצר הרע קטנטן"]. את השיחה סיים במילים: "ב'מקדש אדנ-י כוננו ידיך'".
אחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה'", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בידו הק' מפעם לפעם [לפי א' היומנים לא עודד, והיתה ניכרת רצינות].
אח"כ רמז כ"ק אדמו"ר שליט"א בראשו הק' לחזן ר' משה שי' טעלישעווסקי לנגן "יהי רצון . . שיבנה", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בידו הק' בחוזק ובאמצע הניף את ב' ידיו הק' בחוזק מול הקהל ג"פ ברציפות.
את שיחה ג' פתח כ"ק אדמו"ר שליט"א בשעה 3:30 לערך, והיא ארכה כרבע שעה. בשיחה זו דיבר אודות הוראות למעשה בפועל בענין ד"שלושים יום קודם החג" – סיפוק צרכי החג לכאו"א, ובקשר לזה התבטא באומרו: "ובפרט אַז בנוגע צו סוכות שטייט דריי מאָל שמחה, משא"כ בנוגע צו חג השבועות שטייט נאָר איין מאָל און בנוגע צו פסח שטייט מערניט ווי בהעלם" [= "ובפרט שבנוגע לסוכות כתוב שלוש פעמים שמחה, משא"כ בנוגע לחה"ש כתוב רק פ"א, ובנוגע לפסח כתוב רק בהעלם"]. כמו"כ דיבר באריכות אודות הר"ת ד"אלול" – "אני לדודי ודודי לי", כשמקשר זאת עם "מודה אני".
בתחילת וסיום השיחה הזכיר אודות חלוקת המשקה, ובסיומה התבטא שע"י עלייתם של מנין יהודים מלמטה למעלה (לקבלת המשקה) – תהיה עליה מכל הארצות אל אה"ק, ובה עצמה – עליה עד גג ביהמ"ק. את השיחה סיים במילים: "ותיכף ומיד ממש".
אח"כ העמידו על השולחן כ-10 קנקנים. בין המקבלים היו:
ר' יוסף שי' לערמאַן – עבור פתיחת בית חב"ד חדש באטלנטא, ג'ורגיא;
ר' שלמה שי' פרידמאַן – עבור פעולה בסטאַרעט סיטי;
הת' לוי יצחק שי' קונין – עבור פעולה והתוועדות בסידני, אוסטרליא;
ר' שלום משה שי' פּלטיאל – עבור פתיחת בית חב"ד חדש בפורט וושינגטון;
ר' מנחם נחום שי' גערליצקי – עבור סיומי הלכות ברמב"ם ב-770;
וחברי ההנהלה הגשמית והרוחנית דתות"ל המרכזית, ובראשם ר' דוד שי' ראַסקין – שהכריז אודות מסיבת "מלוה מלכה" והתוועדות חסידים בקשר עם התייסדות ישיבת תות"ל ביום ט"ו אלול.
אח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, ועודד בידו הק', ענה "לחיים" לקהל ואח"כ טעם מה"מזונות".
אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 3:55.
במשך ההתוועדות (ובכלל במשך השבת), היתה ניכרת במידת מה רצינות על פניו הק' – להיפך משבת שעברה.
[באמצע ההתוועדות התקיימה הפגנה של שחורים, ובשעה 3:00 לערך היא עברה על איסטערן פּאַרקוויי. המפגינים מנו מאות אחדות בלבד, ומספר השוטרים ששמרו עליהם היה כפול ממספרם, וב"ה שלא נגרם שום צער ונזק לבר ישראל והם הלכו כלעומת שבאו.
אח"כ התברר שהכל היה "בלון נפוח" – המפגינים היו בני נוער שהגיעו ברובם משכונות אחרות, ופרט להישג תקשורתי מסוים, לא אירע דבר. רק המראה של הרחוב שונה; האזור מוצף אנשי תקשורת, עיתונאים וצלמים פנו לבחורים ואברכים ברחוב (בצאתם מ-770 אחרי מנחה), ומובן שהוסבר להם שבשבת לא מתראיינים, ולא נותר להם אלא להמתין בסבלנות לצאת השבת כדי לשמוע תגובות על ההפגנה וכו'].